היא הייתה בת שישים ושלוש ובטוחה שאחרי מות בעלה איש לא יעז לקחת ממנה משהו. היא טעתה.
קוראים לי חנה שגיא, אני בת ארבעים ואחת, ובמשך עשרים ושתיים שנה ניהלתי יחד עם בעלי, אבי, מכבסה כימית ברחוב טוביהו בבאר שבע. את העסק הקים אביו בשנות התשעים, אחר כך אבי ירש אותו, ואני מאז החתונה עמדתי מאחורי הדלפק, קיבלתי הזמנות וניהלתי את החשבונות. לפני שנתיים אבי מת מהתקף לב, בגיל ארבעים ושבע, ונשארתי עם המכבסה, עם הלוואה על מכונת ניקוי חדשה, ועם אמו, רבקה, שמהיום הראשון נתנה לי להבין שהעסק "משפחתי", ושאני במשפחה הזאת סתם עוברת אורח.
ההלוויה הייתה בינואר, בקור עז, בבית העלמין הישן. אני זוכרת שהרב דיבר בקול צרוד, וגשם דק ירד על הקבר. רבקה עמדה משמאלי במעיל שחור כבד ולא אמרה לי מילה עד שסתמו את הקבר. רק ליד השער אמרה: "עכשיו אני אשגיח על העסק. את לא מבינה בכלום חוץ מגיהוץ חולצות."
לא עניתי. הייתי עייפה מדי כדי להתווכח מעל קבר טרי.
בחודשים הראשונים של האבל נתתי לה מנוח. היא באה כל יום למכבסה, ישבה על כיסא ליד הקופה, העירה הערות על כל מחיר, כל לקוח, כל חשבונית. אמרה שאני "רק נשענתי על אבי", שבלעדיי העסק "היה מתפרק תוך שבוע מהצד שלה, לא מהצד שלי". סבלתי את זה כי חשבתי שזה הכאב מדבר. אבל כאב לא מסביר מה שהיא עשתה במרץ.
הלכתי אז לעורך דין ליד רחוב הרצל כדי לסדר את ענייני הירושה — המכבסה הייתה רכוש משותף שלי ושל אבי, אבל את החנות שכרנו מהעירייה על פי חוזה שעוד אביו חתם עליו. עורך הדין, מר לוין, אמר לי בפירוש: "גברת שגיא, אם תוך שלושים יום לא תגישי בקשה להעביר את חוזה השכירות על שמך כיורשת, העירייה עלולה לבטל את החוזה ולהוציא את הנכס למכרז."
חזרתי הביתה ומצאתי את רבקה יושבת ליד שולחן המטבח שלי, עם כוס תה שהכינה לעצמה במטבח שלי. סיפרתי לה על המועד. היא ענתה בשלווה, מערבבת בכפית: "כבר טיפלתי בזה. הלכתי לעירייה לפני שבוע והגשתי בקשה על שמי. אני האמא של אבי, יש לי עדיפות."
קפאתי עם המפתחות ביד ליד הדלת. לא היתה לה שום זכות — היא לא הייתה שותפה בעסק, לא עבדה במכבסה אפילו יום אחד — אבל לפעמים הפקידים לא בודקים הכול מיד, והיא הימרה בדיוק על הבלגן הזה.
באותו ערב אכלתי ארוחת ערב לבד, כי הבן שלי היה באימון כדורגל והבת אצל חברה עושה שיעורים. מבחוץ נבח הכלב של השכנים, אותו כלב שנובח כבר חמש עשרה שנה על כל מי שעובר במדרכה בערב. הכנתי לעצמי כריך עם חומוס שכמעט לא נגעתי בו, וישבתי ליד השולחן, מסתכלת בפתק עם מספר התיק בעירייה.
למחרת נסעתי לעירייה ברחוב בן גוריון. הפקידה בעמדה מספר ארבע חיפשה זמן רב במערכת, ולבסוף אמרה שאכן התקבלה בקשה מרבקה, אבל הטיפול בה מעוכב כי חסר בה אישור קרבה למחזיק החוזה המקורי והסכמת שאר היורשים. במילים אחרות — הבקשה שלה לא שוותה כלום בלי החתימה שלי. נשמתי לרווחה בפעם הראשונה מזה שבוע.
אבל זה לא היה הסוף. כשחזרתי למכבסה, רבקה עמדה ליד הדלפק והסבירה ללקוחה ש"העסק בקרוב מחליף בעלים, אז כדאי להסתדר עכשיו". היא שלחה אנשים הביתה, איימה בסגירה, כאילו רצתה להרוס אותי כלכלית לפני שאספיק לעשות משהו רשמי. שלושה לקוחות קבועים באותו שבוע לקחו את הבגדים שלהם למכבסה המתחרה ברחוב רגר.
לקחתי אז מה שאני קוראת לו "חופשת ילדה" — ביקשתי מאחותי שתשמור על הילדים יומיים, ונסעתי לעורך דין, מר בן דוד, שאת המספר שלו מצאתי עוד אחרי מות אבי אבל לא היה לי כוח לפנות אליו אז. הוא אמר לי בבירור: יש לי זכות על הנכס כיורשת ראשונה בתור, יש לי זכות לחסום את הבקשה שלה, ואת ההפצה של מידע כוזב שלה בקרב הלקוחות אני יכולה להגיש כתלונה על פגיעה בעסק.
הכנו שני מסמכים. הראשון — בקשה להעביר את חוזה השכירות על שמי, עם כל ניירת הירושה. השני — מכתב לרבקה, רשמי, שניסח עורך הדין, שמודיע שכיורשת היחידה של העסק ושל חוזה השכירות אני מבקשת שתפסיק להתערב בניהול העסק, אחרת אגיש תלונה במשטרה על הפרעה לפעילות עסקית.
הבאתי לה את המכתב באופן אישי, באפריל, בשבת אחרי התפילה בבית הכנסת שאליו הלכה כל שבוע. חיכיתי לה בכניסה, במעיל אפור, עם תיק מסמכים בית שחי. היא ניגשה, ראתה את המעטפה ושאלה מה זה. אמרתי: "תקראי בבית."
היא התקשרה אליי בערב, צועקת שאני גוזלת ממנה, שהיא האמא, שבלעדיי המכבסה הזאת לא הייתה קיימת כלל, כי בעלה קנה את המכונה הראשונה. עניתי בשלווה שאני מעריכה מה שבעלה עשה לפני עשרים וחמש שנה, אבל שהמכבסה היום עומדת על הידיים שלי, ההלוואות שלי, והלילות שלי מעל חשבוניות, כשאבי כבר לא היה בחיים והיא ישבה בבית.
במאי אישרה העירייה את חוזה השכירות על שמי. נסעתי לקבל את המסמך באופן אישי, עם הבן שלי, שדווקא היה לו אחר צהריים פנוי ורצה לראות "עירייה אמיתית". החזקתי את הנייר בידיים עוד באוטו בחניה, לפני שזזתי, וקראתי אותו שלוש פעמים כדי לוודא שזה באמת השם שלי על החותמת.
באותו יום החלפתי את המנעול בדלת המחסן מאחורי המכבסה, שבו רבקה שמרה קופסה עם חשבוניות ישנות וטענה שזה "הפינה שלה". קניתי צילינדר חדש אצל המנעולן ברחוב שדרות רגר, מאתיים שקלים, והחבאתי את המפתחות הישנים במעטפה.
רבקה הגיעה ביום שישי, כרגיל, רוצה לשבת על הכיסא שלה ליד הקופה. אמרתי לה אז, בנוכחות שתי לקוחות שחיכו לאסוף מעילים: "אמא, חוזה השכירות על שמי. את מוזמנת כאורחת אם בא לך לשתות קפה, אבל ליד הקופה ובמחסן יושבים עכשיו רק אני והעובדים שלי."
היא עמדה רגע בפתח, עם התיק ליד הגוף, ולא אמרה כלום. אחר כך יצאה, בלי לטרוק את הדלת, רק סגרה אותה בשקט, מה שהיה יותר משמעותי מכל צעקה.
היא כבר לא באה כל יום. אנחנו נפגשות עכשיו פעם בחודש, בארוחת צהריים אצל הבת שלי, כשהנכדים רוצים שסבתא תבוא ליום הולדת. מדברות על מזג האוויר ועל בית הספר של הילדים. על המכבסה היא כבר לא מזכירה בכלל.
המפתחות למחסן מונחים עכשיו במגירה של השולחן שלי, במעטפה עם השם שלי כתוב עליה. לפעמים, כשאני סוגרת בערב את המכבסה, אני בודקת את המנעול ביד — סתם מהרגל, לא מפחד. מבחוץ נובח שוב אותו כלב של השכנים, ואני מדליקה את האזעקה והולכת הביתה, שם מחכה על השולחן ארוחת ערב שהפעם הכנתי בעצמי, בשבילי ובשביל הילדים.
