קוראים לי אבישי בוזגלו, ואני עובד היום כשמאי מקרקעין ברמת גן. אבל כשהייתי בן תשע, מכרתי פרחים בצומת ברחוב יפו בירושלים, ליד תחנת הדלק, כל אחר צהריים אחרי שהאוטובוס האחרון של בית הספר כבר עבר בלעדי.
אמא שלי עבדה בניקיון בשתי משפחות בקטמון, ואבא עזב כשהייתי בן חמש. גרנו שנינו בחדר וחצי במעלה, עם תנור נפט שהיה מעשן ומריח על כל הבניין, ושכנה למעלה שהייתה תמיד שופכת מים על המרפסת שלנו כשהיא שוטפת את שלה. הייתי יוצא בשתיים אחרי הצהריים עם דלי מים וזר של ורדים אדומים שקניתי בסיטונות בשוק, ועומד בין המכוניות בזמן שהרמזור אדום, שבעה שקלים לזר, עשרה בשביל שניים.
יום אחד עצר לידי גבר מבוגר, בחליפה אפורה, עם שעון על היד שנראה שעולה יותר מכל מה שהיה בבית שלנו. הוא לא קנה ורד. הוא רק הסתכל עליי, ואז שאל אם אני לא מפחד שרכב יפגע בי בין המכוניות. אמרתי לו שאני צריך את הכסף בשביל תשלום לבית הספר, שאמא לא מסתדרת. הוא היטה את הראש, ואמר שאני עושה טעות גדולה. שהחיים שלי שווים יותר מתעודת בגרות. שהוא מכיר אנשים בלי שום השכלה שהצליחו בחיים, ושלימוד זה לא הדבר היחיד שמביא הצלחה. הוא דיבר בביטחון של מישהו שרגיל שמקשיבים לו. ואז הוא הלך, בלי לתת שקל, בלי להשאיר שם.
לא סיפרתי את זה לאמא. אבל באותו שבוע הפסקתי לצאת לצומת. פחדתי, וגם רציתי להאמין שיש מישהו שיודע יותר טוב ממני מה נכון בשבילי. לא חזרתי לבית הספר באותה שנה, כי בלי הכסף מהפרחים לא היה מה לשלם, ואמא לא ידעה איך לדחוף אותי חזרה. עברתי לעבוד במוסך בתלפיות מגיל שתים עשרה, ואחר כך במחסן של סופר בגבעת שאול, עבודות שהחליפו אחת את השנייה בלי שום כיוון.
חמש עשרה שנה עברו ככה. הייתי בן עשרים וארבע, בלי תעודה, בלי מקצוע, ישן בזמנו האחרון על ספה אצל דוד שלי בקריית יובל, אחרי שאמא נפטרה מסרטן ולא היה לי לאן ללכת. יום אחד עמדתי ליד תחנת הרכבת הקלה בכיכר ציון, וביקשתי כמה מטבעות ממי שעבר.
גבר מבוגר עצר. חליפה אפורה, אבל דהויה יותר עכשיו, ושעון שנראה עדיין יקר. הוא הסתכל עליי בפנים שהראו אכזבה ממשית, ושאל למה לא למדתי, למה לא עבדתי קשה כדי לבנות לעצמי עתיד. אמרתי לו שההורים שלי לא יכלו לשלם על בית הספר. הוא ענה מיד, בטון חד: שאסור להאשים הורים. שילדים ממשפחות עניות עבדו קשה, ויתרו על הרבה, לקחו סיכונים כדי לשלם על הלימודים שלהם בעצמם, כי הם הבינו כמה זה שווה. שגם אני הייתי צריך לעשות את זה.
עמדתי שם בלי לזוז. הקול הזה. אותו קול בדיוק, מאותו צומת, מלפני חמש עשרה שנה. הידיים שלי, שהחזיקו פעם זר ורדים אדומים בין המכוניות, החזיקו עכשיו כוס נייר ריקה עם שתי מטבעות של עשרה אגורות בתחתית.
לא צעקתי עליו. לא אמרתי כלום. פשוט הסתכלתי בו עד שהוא הבין, ואז הוא הסתכל בצד, ועלה על האוטובוס הקרוב.
באותו לילה חזרתי לספה של הדוד שלי, והוצאתי מהארנק פתק ישן ומקומט שהיה שם עוד מבית הספר, עם המספר של המורה שלי לחשבון, גברת שמעוני, שכתבה עליו "תתקשר אם תצטרך עזרה" ומעולם לא התקשרתי. התקשרתי אליה באותו לילה. היא זכרה אותי. יומיים אחר כך נרשמתי לקורס השלמת בגרות במרכז ללימודי המשך ברחוב הנביאים, בערבים, אחרי משמרות במחסן.
לקח לי שלוש שנים להשלים את הבגרות, ועוד ארבע ללמוד שמאות מקרקעין בטכניון בחיפה במלגה חלקית, כשאני ישן פעמיים בשבוע באוטובוס הלילה בין חיפה לירושלים כדי לחסוך בשכירות. היום יש לי משרד קטן ברמת גן, ותעודת שמאי על הקיר. ופעם בשנה, בחודש דצמבר, אני נוסע לצומת ברחוב יפו, קונה כל הזרים שיש למוכר הקטן שעומד שם, ומחלק אותם לנהגים שעוצרים ברמזור, בלי לקחת שקל.
