הבית שמצלצל אחרי הילדים

מרתה בן־עמי כבר לא זוכרת מתי בפעם האחרונה קמה בלי שעון מעורר.

היא גרה בדירה בבניין ברמת אביב ג', בקומה השלישית, שם המעלית כמעט אף פעם לא עובדת ובכניסה תלויה לוח מודעות עם הצעות לשמרטפות כלבים ושיעורים פרטיים במתמטיקה. יש לה שלושה ילדים — טוני, אליה וורוניקה הקטנה, בני ארבע, שבע ואחת־עשרה. הבעל בנסיעות עבודה, שלושה שבועות שם, שבוע בבית. אז הבית שבו רצים שלושה זוגות רגליים יחפות על הרצפה הקרה, מחזיקה בעיקר היא.

הבוקר מתחיל בשש וארבעים בצפצוף של מכונת הקפה שקנו פעם במבצע בשקם אלקטריק, ומאז היא מכינה קפה שטעמו קצת כמו גומי שרוף. מרתה שותה אותו בכל זאת. אין לה ברירה. בזמן שהמים רותחים לדייסה, היא תולה את ורוניקה על המותן ומנסה להוריד לה את הפיג'מה שבה היא ישנה מכורבלת ככדור.

"אמא, טוני לקח לי גרב."

"אמא, אני לא רוצה את הדייסה, אני רוצה לחמנייה."

"אמא, איפה התיק שלי."

שלושה קולות בבת אחת, שלושה משברים שונים, והיא עונה לשלושתם בלי שהספיקה לגמוע מהקפה שלה.

השכנה ממול, גברת כהן, אמרה לה פעם במסדרון שאמהות זה בעצם "שעמום נחמד כזה". מרתה אז רק חייכה ואמרה משהו כמו "כן, זה נחמד". אבל בבית אחר כך ישבה על שפת האמבטיה, בזמן שהילדים ישנו, ותהתה אם לגברת כהן יש בכלל מושג על מה היא מדברת.

כי אף אחד מבחוץ לא רואה מה קורה בפנים.

אף אחד לא רואה איך היא מחזיקה את ורוניקה בזרועות בשלוש לפנות בוקר, כשיש לה חום, וסופרת דקות עד הבוקר שבו תוכל להתקשר לרופאת הילדים. אף אחד לא רואה איך היא מבשלת ארוחת ערב ביד אחת, בזמן שביד השנייה מחזיקה טלפון ומרגיעה את אליה, שבוכה כי בבית הספר לא בחרו אותה לקבוצת ההתעמלות. אף אחד לא רואה את הרגע שבו היא נרדמת בישיבה על הספה, כשהיד עדיין על הגב של טוני, כי הוא נרדם על ברכיה והיא פוחדת להזיז אותו פן יתעורר.

היא עייפה בצורה שלא מסתדרת עם שינה.

ולמרות זאת — כשהיא יוצאת בבוקר למסדרון ללוות את הילדים לבית הספר ולגן, היא מחייכת. קושרת שרוכים, בודקת כריכים, אומרת "תיזהר במדרגות" ו"אני גאה בך" כל כך הרבה פעמים ביום שכמעט אין לזה ספירה.

יום שישי אחד, אחרי שסוף־סוף השכיבה את שלושתם וישבה ליד החלון עם ספל תה פושר, הגיעה לה הודעה מחברה שלה, אלנה, גם היא אמא, בחופשת לידה רביעית ברציפות. היא כתבה רק: "יש לך תחושה שאת נמסה?"

מרתה ישבה זמן רב עם הטלפון ביד. מבעד לחלון דלקו פנסי חניה, איפשהו נבח כלב ששייך למשפחה בקומת הקרקע — הכלב הזה נבח כל ערב בדיוק בתשע, כאילו יש לו שעון מעורר. מרתה כתבה בחזרה: "כל יום. אבל אני עדיין כאן."

וזה היה נכון. זה היה המוזר בזה. היא נמסה ובכל זאת נשארה. נתנה חתיכה אחרי חתיכה ואף פעם לא הבינה מה עוד יש לה לתת.

הבעל, אבי, חזר הביתה בסוף השבוע, עייף מהנסיעה, עם תיק מלא כביסה מלוכלכת ומזוודה מלאה כלים. הוא ישב ליד השולחן, הביט במרתה חותכת פרוסת לחם לוורוניקה למשולשים, כי אחרת היא לא אוכלת, ואמר: "את נראית עייפה."

"אני עייפה," אמרה בלי רגש בקול, כאילו דיווחה על מזג האוויר.

"כדאי שתנוחי."

היא לחצה על הסכין חזק יותר משהיה צריך, והפרוסה נחתכה לשני חצאים לא שווים. "מתי?"

הוא לא ידע. גם היא לא ידעה. אז פשוט ישבו ליד השולחן, שלושה ילדים מסביב, צחוק רועש, מיץ שנשפך על המפה, והערב נמשך כמו כל ערב.

השנים חלפו מהר משציפתה. טוני גדל מהרגליים היחפות ההן לילד שקושר לבד שרוכים ומתבייש כשאמא מנשקת אותו לפני בית הספר. אליה עלתה לראשונה לבדה על אוטובוס לעיר. ורוניקה, הקטנה, הפסיקה להזדקק לזה שמרתה תחתוך לה לחם למשולשים — פתאום רצתה לבד, פרוסה שלמה, "כמו גדולה".

והיו ימים שבהם מרתה עמדה באמצע הסלון וסידרה ערימת נעליים ליד הדלת, שהתכווצה משנה לשנה, לעומת השקט שגדל במקום שבו פעם היו שלושה קולות בבת אחת. לא בדיוק עצב. יותר ידיעה שמשהו משתנה והיא לא יכולה לעצור את זה או להאט את זה.

בערב נובמבר אחד, כשוורוניקה כבר הייתה בת ארבע־עשרה, היא חזרה הביתה מאוחר מעבודה חלקית בקונדיטוריה ברחוב דיזנגוף, ומצאה את אמה יושבת ליד שולחן המטבח עם אלבום תמונות ישן פתוח. היו שם תמונות מבית החולים, מהגן הראשון, ממסיבת יום הולדת שבה לטוני היה שוקולד מרוח על כל הפנים.

"מה את עושה?" שאלה ורוניקה וישבה לידה.

"נזכרת," אמרה מרתה והצביעה על תמונה שבה עמדה עם טוני בזרועות, מותשת, בטרנינג, עם השיער אסוף בקוקו שכבר מתפרק.

ורוניקה הביטה בתמונה זמן ארוך. "את נראית שם עייפה נורא."

"הייתי."

"ומאושרת?"

מרתה סגרה את האלבום, הניחה עליו את שתי כפות ידיה, וברגע ההוא ידעה בדיוק מה תענה. לא משפט שגור, לא קלישאה על כמה אמהות זה יפה. היא אמרה את האמת: "הייתי שתי הדברים ביחד. אני עדיין."

שלוש שנים אחר כך, כשטוני עבר ללמוד באוניברסיטה בבאר שבע ואליה עברה לגור עם החבר שלה בחיפה, נשארה מרתה עם ורוניקה ועם אבי בדירה שפתאום נראתה גדולה מדי. יום אחד היא נכנסה לחדר של טוני, שבו נותרו רק המיטה, ארון ריק וכתם על הקיר במקום שבו תלה פוסטר במשך עשר שנים. היא ישבה על קצה המיטה.

ואז עשתה משהו שתכננה חודשים מראש.

היא לקחה יום חופש מהעבודה — עבדה במשרה חלקית כהנהלת חשבונות בחברה בגבעתיים — ונסעה ללשכת רישום המקרקעין בתל אביב. בתיק שלה היה תיקייה עם ניירות שהכינה שבוע מראש: הסכם מתנה שהציע לה עורך הדין, ודף חשבון בנק שבו חסכה יותר משתים־עשרה שנים, סכום שאפילו אבי לא ידע עליו — שמונים אלף שקל שהניחה בצד בהדרגה, סכומים קטנים מכל משכורת, לתוך חשבון "שלה" שאיש לא ידע על קיומו.

היא לא פתחה את החשבון הזה מחוסר אמון בבעלה. היא פתחה אותו כי בנקודה מסוימת בחיים הבינה שלתת את עצמה כולה, כל יום, בלי שמורה, זו דרך לאבד את עצמה לגמרי.

את הכסף היא ניצלה אחרת ממה שתכננה בהתחלה. היא לא קנתה שום דבר לעצמה. היא התקשרה לחברה שלה, אלנה, ושאלה אותה על יועצת פיננסית טובה. בעזרתה פתחה לוורוניקה, אז בת שבע־עשרה, חשבון חיסכון — ללימודים, לדירה ראשונה, לכל מה שוורוניקה תרצה יום אחד לבנות לעצמה, בלי לחכות להורים או להיכנס לחובות.

היא מסרה לה את זה ליד שולחן המטבח, לא בטקסיות, סתם כך, בערב שלישי אחד, כשוורוניקה חזרה מהעבודה. היא הניחה לפניה את הדף מהבנק ואמרה: "זה שלך. אני לא יכולה לתת את זה בתנאי שתהיי לי אסירת תודה. אני נותנת כי רציתי שיהיה לך את זה."

ורוניקה הביטה במספר על הדף זמן רב, בלי לומר מילה. אחר כך הרימה את העיניים אל אמה. "חסכת לזה כל הזמן הזה? כשלא היה לנו אפילו על נעליים חדשות?"

"חסכתי איך שהלך. קצת קצת."

ורוניקה לא אמרה כלום על תודה, על כמה יפה המחווה. היא רק קמה, חיבקה את אמה סביב הצוואר כל כך חזק שלרגע נעצרה לה הנשימה, ונשארה כך עומדת, עד שמבעד לחלון כבה הפנס האחרון בחניה והכלב מקומת הקרקע נבח את הדיווח האחרון שלו לערב.