אני יוסי, בן חמישים ושתיים, טכנאי מעליות בחיפה. הכלב שלי, בוקסר בשם רוקי, בן ארבע-עשרה, מת אתמול בצהריים בקליניקה הווטרינרית ברחוב הנביאים. ולפני שמישהו יגיד לי שהיה צריך להיות שם עד הסוף, אני רוצה שיידעו: הייתי שם. רק שההחלטה עצמה – היא לא הייתה שלי, ולא הייתה קלה בכלל, ואני עדיין לא בטוח שעשיתי נכון.
אשתי, מיכל, היא זאת שהבחינה ראשונה. לפני שבועיים היא ישבה איתי על הספה, הטלוויזיה דלוקה על חדשות ערוץ 12, ואמרה – תקשיב, הוא כבר לא קם בבוקר בלי לגנוח. אמרתי לה שזה גיל. שהוא כלב זקן, וכלבים זקנים גונחים. היא לא ענתה, רק קמה והלכה למטבח להכין תה. שמעתי אותה שם, מזיזה כוסות, בלי שום סיבה אמיתית להזיז אותן.
הווטרינר, דוקטור אלמוג, בדק את רוקי ואמר את המילה שאני לא רוצה לכתוב שוב. גידול בטחול, כבר התפשט. אמר שאפשר לנסות טיפול, אבל בגיל שלו, עם המצב הזה, זה יקנה אולי שבועיים של סבל נוסף ולא יותר. שאל אותי אם אני רוצה לשמוע את זה כמו שזה, או שאני רוצה שירכך. אמרתי לו תגיד לי כמו שזה. אז הוא אמר לי כמו שזה.
מה שאף אחד לא מספר לך זה איך זה נראה מבפנים, מהצד של מי שצריך להחליט. כולם מדברים על "הכאב של לאבד", אבל אף אחד לא מדבר על המשקל של לבחור. לשבת בלילה, השעה אחת ורבע, עם הכלב נושם לידך על השטיח בסלון, ולנסות להבין אם אתה עושה את זה בשבילו או בשביל עצמך, כי אתה כבר לא יכול לשמוע אותו נאנק.
השכן שלנו, אבנר, מהקומה השנייה, ירד פעם עם הכלב שלו לחצר הבניין וראה אותי יושב שם עם רוקי על הספסל, שתיקה ביננו. הוא לא שאל שום דבר. רק ישב לידי חמש דקות, בלי לדבר, ואז קם והלך. זה עזר יותר מכל מה שאנשים אמרו לי באותו שבוע.
אתמול בבוקר לקחתי את רוקי לטיול אחרון. לא לפארק הכרמל הרגיל שלנו, אלא לחוף דדו, כי הוא תמיד אהב את הים יותר מהיערות. הים היה שקט, יום שלישי באמצע ספטמבר, כמעט אף אחד לא היה שם חוץ מכמה דייגים ליד המזח. הורדתי לו את הרצועה ונתתי לו ללכת חופשי בחול, גם אם זה אסור בשלט שם, ואף אחד לא אמר לי מילה. הוא לא רץ כמו פעם, רק הלך, אבל הוא כן הלך אל תוך המים עד הברכיים ועמד שם, מסתכל על הגלים.
בדרך חזרה בטויוטה, הוא שכב במושב האחורי על השמיכה הישנה שלו, זאת עם הכתם הצהוב מפני שהוא הקיא עליה פעם לפני עשר שנים ומיכל לא הצליחה להוציא את הכתם לגמרי. הוא נשם כבד, אבל היה רגוע. עצרתי בכיכר בן גוריון לקנות פלאפל, ואכלתי אותו בחניה עם החלון פתוח, שמע ממנו הבל פה חם על היד שלי, כמו תמיד.
בקליניקה, מיכל החזיקה את הראש שלו והדפים שלה, ואני החזקתי את הרגליים. דוקטור אלמוג עשה את זה מהר, מקצועי, בלי מילים מיותרות. לא היה שם שום קסם או שלום מרגש. היה שם כלב שנרדם, ואחר כך כלב שלא נשם. זהו. זה מה שקרה.
בערב ישבנו, מיכל ואני, בשולחן המטבח, בלי לדבר הרבה. קמתי בערך בעשר, פתחתי את הארון בסלון, הוצאתי את הקערה שלו, את הרצועה, את הצעצוע העגול הכתום שהוא אהב לכרסם. שמתי הכל בקרטון, לא כדי לזרוק, אלא כי הבית לא נראה נכון כשהדברים האלה מפוזרים ואף אחד לא בא לקחת אותם.
אני לא יודע אם אהבה זה לתת לו ללכת בשקט. אולי זה סתם המילה שאנחנו משתמשים בה כדי להרגיש פחות אשמים על ההחלטה שלקחנו בשבילו, כי הוא לא יכול היה להחליט בעצמו. מה שאני כן יודע זה שרוקי היה איתי דרך שתי עבודות, גירושין שלא קרו כי איכשהו תמיד חזרנו זה לזה, ועוד עשרות ערבים שישבתי איתו על הספה בלי לומר מילה כי לא היה צריך.
השבוע אני חוזר לקליניקה – לא בשביל רוקי, אלא כדי לסגור את התיק שלו במרפאה, לשלם את החשבון האחרון ולבקש את התעודה עם החותמת, זאת שצריך בשביל הרשות המקומית כדי להוריד אותו מרישום הכלבנות של העירייה. זה הצעד היחיד שנשאר לי לעשות בשבילו. אחר כך אני מניח שהבית פשוט יהיה שקט יותר.
