הגשם ירד כל אותו יום שלישי בבאר שבע, ומיכה אלקיים, נהג משאית קירור בן שלושים ואחת, נסע בדיוק בשעה ההיא ברחוב הגדוד העברי, בדרך חזרה מהמחסן המרכזי לפני שהמשמרת שלו נגמרת. הרדיו שידר את מהדורת השבע, מישהו דיבר על מחירי העגבניות שעלו שוב, ומיכה כבר תכנן בראש מה יקנה לארוחת ערב.
אז ראה אותו.
כדור אפור קטן, רטוב לגמרי, מתכווץ בין שני פסי הכביש ממש ליד מעבר החצייה מול הסופר של רמי לוי. מכוניות עברו משני הצדדים, אחת כמעט דרסה אותו — הגלגל האחורי עבר במרחק שלא היה יותר מעשרים סנטימטר ממנו. החתלתול לא זז. הוא היה קפוא, כאילו הגוף שלו הבין שכל תנועה עלולה להיות הטעות האחרונה שלו.
מיכה בלם. לא באמצע הכביש ממש, אלא הצליח לדחוף את המשאית לשול הצר ליד תחנת האוטובוס, הפעיל את הפנסים המהבהבים, ויצא החוצה בלי מעיל, בלי מטרייה, כשהחולצה שלו נרטבת תוך שניות.
"תישאר שם," הוא אמר בקול, לא ברור אם לחתול או לעצמו, וחצה את הכביש עם היד מורמת לעצור את התנועה. נהג של רכב מסחרי צפר עליו ארוכות, מישהי מאחוריו צעקה משהו על "מטורף", אבל מיכה כבר כרע ליד החתלתול, בין הכתמים השחורים על האספלט הרטוב.
הוא לא תפס אותו מיד. ידע שחתול פחדן יכול לשרוט, לברוח לכיוון הלא נכון, אולי ישר מתחת לגלגל. אז הוא הוריד את הכובע שלו, כיסה בעדינות את הגור הרועד, ואסף אותו בשתי כפות הידיים כמו חבילה שאסור להפיל. הגור שקל כלום, כמו שקית ריקה כמעט, הצלעות שלו רעדו מהר מדי.
בחזרה למשאית, מיכה שם אותו על מושב הנוסע, על מגבת שהייתה מונחת שם למקרה שהמשאית תתלכלך. החתלתול נבהל, ניסה לזחול לפינה, נתקע שם, ומיכה לא ניסה למשוך אותו החוצה. פשוט הניח את היד קרוב, בלי לגעת, וחיכה שהנשימות שלו יירגעו.
מרפאת "פטמד" ברחוב רגר הייתה עדיין פתוחה עד שמונה. מיכה נכנס עם הגור עטוף בכובע שלו, אמר לפקידה שהוא לא הבעלים, פשוט מצא אותו בכביש, ושילם על הבדיקה הראשונה מהכיס — מאה ושמונים שקל, בלי לחשוב פעמיים.
הווטרינרית, ד"ר שירן, בדקה את הגור על השולחן המתכתי הקר. "בן כמה הוא, בערך שישה שבועות," היא אמרה, ומדדה את הטמפרטורה שלו, בדקה אם יש שברים. "יש לו זיהום קל בעיניים, אבל שום דבר שלא יחלוף עם טיפה של תרופה. הוא ברי מזל שמישהו עצר."
מיכה לא תכנן לגדל חתול. הדירה שלו ברחוב יצחק רגר הייתה קטנה, שכורה, ובעל הבית לא אהב חיות. אבל כשד"ר שירן שאלה אם הוא רוצה להשאיר אותו למרפאה כדי שימצאו לו בית אחר, הוא הסתכל על הגור שכבר נרדם בתוך קופסת קרטון על השולחן, ואמר: "לא. אני אמצא לו פתרון. אבל הלילה הוא בא איתי."
באותו ערב הוא כתב פוסט קצר בקבוצת "חיות מבאר שבע וסביבתה" בפייסבוק, עם תמונה של הגור עטוף במגבת, המשפט "מצאתי אותו בכביש הגדוד העברי, מחפש בית חם" ומספר הטלפון שלו. תוך שעתיים היו לו שמונה הודעות. אחת מהן הייתה מרותי בן־חמו, אישה בת חמישים ושתיים שגרה ברמות עם שני חתולים כבר, ולפני שנה איבדה את השלישי בתאונת דרכים בדיוק, היא כתבה, "בדיוק ברחוב כזה."
הם נפגשו ביום חמישי בבוקר בפארק הרובע ליד הקניון הגדול. רותי הביאה כלוב נשיאה, מיכה הביא את הגור שכבר קרא לו "כתום" למרות שהוא היה אפור לגמרי, כי זה נשמע לו מצחיק. רותי לקחה אותו בזרועות, החתלתול לא ברח, לא שרט, פשוט נשען עליה ונרדם תוך דקה.
"אני אקרא לו נמר," היא אמרה, ומיכה צחק, כי החתול הזה לא היה דומה לנמר בשום צורה, אבל זה לא שינה כלום.
שלושה חודשים אחרי, מיכה קיבל תמונה מרותי — חתול אפור גדול, בריא, יושב על אדן חלון ומביט החוצה על עצי הרימון בחצר שלה. "הוא ישן איתי כל לילה," היא כתבה. "תבוא לבקר מתי שתרצה."
מיכה שמר את התמונה בטלפון, בתיקייה שקרא לה פשוט "הגדוד העברי." הוא לא סיפר לחברים בעבודה על זה, לא חיפש תודות. פשוט המשיך לנסוע באותו כביש כל יום, ומדי פעם, כשהיה עובר את מעבר החצייה מול הסופר, היה מאט קצת, מסתכל ימינה ושמאלה, בלי סיבה מיוחדת. רק כדי לבדוק.
