השופטת הורידה את המשקפיים והביטה בי מעל המסגרת. באולם השקט של בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה שמעתי רק את הזמזום של המזגן ואת הנקישות של העט על השולחן שלי.
— את מבינה שבית המשפט קובע את מקום מגוריו הקבוע של הקטין? — היא פנתה לניב.
— כן, אני מבין. אני רוצה לגור עם אבא, — ניב, בן הארבע-עשרה שלי, זז ממקום למקום. נעליו החדשות, אייר ג'ורדן שעלו אלף ומאתיים שקל, נקנו על ידי גיל בדיוק יום לפני הדיון. לפני זה גיל לא זכר בכלל איזו מידה הבן שלו לובש כבר חצי שנה.
הבטתי בגיל. הוא ישב רגוע מדי, זרוע מושטת על משענת הכיסא, כפתור עליון של החולצה הכחולה פתוח. על השפתיים שלו רחף חיוך ניצחון קטן שהוא לא טרח להסתיר.
— כבודה, הנער קיבל החלטה מודעת, — אמר עורך הדין שלו. — מרשי מוכן להעניק לבן סביבה נוחה. והכי חשוב — אווירה נפשית בריאה. בלי לחץ.
— איזה לחץ? — התפרצתי. — אני רק דורשת שהוא ילמד! הוא בכיתה ח'. יש לו שלוש שליליות במחצית.
— גברת שרעבי, בבקשה לשמור על הסדר, — אמרה השופטת. — רשות הדיבור לאב.
גיל קם, נאנח בהצגתיות, כאילו הוא האדם הכי עייף מריבים בעולם.
— תבינו, הגרושה שלי משוגעת על שליטה. היא לא נותנת לילד לנשום, — הוא פתח בטון רך. — שיעורים פרטיים, חוגים, נזיפות כל הזמן. ניב בשבילה זה פרויקט. הוא צריך משפחה. אני והחברה שלי, קרן, ניתן לו חופש והבנה.
חופש. לפני חצי שנה גיל עזב לקרן, בת עשרים ושש. השאיר אותי עם המשכנתא על הדירה ברמת גן ועם נער בגיל ההתבגרות. את המזונות שילם בקושי — שלושת אלפים ומאתיים שקל בחודש, מהמשכורת ה"נקייה" בלבד. אבל ברגע שהגשתי בקשה לקבוע סכום קבוע של שבעת אלפים שקל, גיל הגיש תביעה נגדית לקביעת מקום מגורים. אם הבן גר איתו — אני זו שמשלמת מזונות. חשבון פשוט.
— ניב, אתה מבין שאבא פשוט לא רוצה לשלם? — אמרתי בקול רם, ישר לתוך העיניים שלו.
— אמא, אל תתחילי, — הוא גלגל עיניים. — אבא צודק. את תמיד לא מרוצה מכלום. וקרן מגניבה. אתמול שיחקנו פלייסטיישן עד השעה שתיים בלילה. היא אפילו הזמינה פיצה בעצמה.
השופטת הקישה בפטיש העץ.
— בית המשפט מחליט: התביעה מתקבלת. מקום מגוריו של הקטין ייקבע אצל האב.
האריזה נראתה כמו קומדיה גרועה. ניב זרק בגדים לתוך תיק מדופלם בלי לקפל דבר. עמדתי בפתח החדר שלו, ידיים שלובות על החזה, ובאף עלה ריח של אבק ודאודורנט של נער.
— חוברות המתמטיקה על השולחן, — אמרתי בקול שטוח.
— אחר כך אקח, — הוא מלמל בלי להסתובב.
מהמסדרון נשמעו צעדים כבדים. גיל נכנס בלי לדפוק, עם המפתחות שמעולם לא החזיר אחרי הגירושים. מאחוריו נכנסה קרן, ריח מתוק וניכר של בושם וניל דבק בה. היא הביטה בכניסה הצרה בסלידה קלה.
— היי, ניבצ'יק! מוכן? — שאל גיל בקול רם. — המונית מחכה למטה. קרן סידרה לך חדר חדש. הכל כמו שסיכמנו.
— כן, אבא, כמעט. רק את המטען של הלפטופ אני לא מוצא, — צעק ניב.
חסמתי את דרכו של גיל.
— גיל. ביום שני הוא צריך להגיש עבודה בהיסטוריה. שילמתי מראש על שלושה שיעורים בכימיה. מאתיים וחמישים שקל. השיעורים בימי רביעי בשש.
גיל חייך, שלף את הטלפון וסובב אותו באצבעות.
— לני, תירגעי. איזה שיעורים פרטיים. הילד רק עובר דירה. הוא צריך הסתגלות.
— הסתגלות למה? לכך שאפשר לא לעשות כלום? — הקול שלי נסדק. — יש לו אלרגיה להדרים, הכדורים בארון התרופות. לבית ספר הוא קם ברבע לשבע.
קרן נקשה בלשונה בגועל, סידרה את התסרוקת המושלמת והביטה בי ברחמים מזויף.
— אלנה, את קצת מגזימה. ניב כבר נער גדול. נסתדר יופי. העיקר זה אמון, לא המסגרות הנוקשות שלך.
ניב יצא מהחדר, גורר תיק כבד מדי, ותרמיל עם קונסולת המשחקים על הכתף.
— ניב, — צעדתי לעברו. — אם אתה עוזב עכשיו ככה, בשביל חופש משיעורי בית — אין דרך חזרה. אתה מבין?
הוא משך בכתף, בלי אפילו להביט בי.
— אמא, אני לא הולך לכלא. אני אבוא בסופי שבוע לאכול חמין.
הוא צחק מהבדיחה של עצמו. גיל טפח על גבו בקול.
— קדימה, גבר. מחכים לנו המבורגרים.
הדלת נטרקה. המנעול ננעל. נשארתי לבד במסדרון הריק. ישבתי על הכיסא הקטן ליד הנעליים ושמעתי רק את הברז במטבח שנוטף, טיפה־טיפה, על הכיור המנוקה.
לא בכיתי. משהו בפנים פשוט התרוקן.
השבוע הראשון עבר בשקט מוזר. ביום שלישי התקשרתי לניב לוודא שהוא לקח את המחברת לביולוגיה. הוא ענה בקושי, ברקע נשמעו יריות של משחק מלחמה ווליום גבוה מדי.
— אמא, אני עסוק.
לא התקשרתי שוב באותו שבוע. במקום זה פתחתי תיקייה ריקה על שולחן המטבח וכתבתי עליה בטוש שחור: "מזונות — חישוב חדש". בתוכה שמתי את פסק הדין המקורי, את הקבלות על שיעורי הכימיה שכבר שילמתי ולא ניצלתי, ואת דוח החיובים מהבנק הבינלאומי שהראה כל תשלום שגיל פספס בשנה האחרונה.
שלושה שבועות אחרי המעבר קיבלתי שיחה מהמורה המחנכת של ניב, גברת אוסטרובסקי. היא סיפרה שהוא לא הגיש שני מטלות ושהוא נרדם בשיעור השלישי כמעט כל יום. שאלתי אם דיברה עם האב. "ניסיתי, גברת שרעבי. מר לוינסון אמר שהוא 'סומך על הבן שיסתדר לבד'."
לא רבתי, לא התקשרתי לגיל בצעקות. פתחתי את התיקייה שלי והוספתי דף: תאריך השיחה, שם המורה, מה נאמר. עובדה אחרי עובדה.
חודשיים אחרי שניב עבר, קיבלתי הודעת וואטסאפ ממנו בשתיים לפנות בוקר: "אמא את ערה?" בלי לחכות לתשובה הוא התקשר. ברקע שמעתי את קרן צועקת על משהו, ואת קול הטלוויזיה בעוצמה גבוהה.
— הם רבים כל הזמן, — הוא לחש. — קרן אמרה שאני "לא אחראי לתשלומים בבית" ושאני "אוכל להם את התקציב". אבא לא אמר כלום.
— ניב, אתה רוצה לחזור? — שאלתי, בלי לגעת בקצה של רגש שדחפתי אחורה חצי שנה.
— אני לא יודע, — הוא אמר, וניתק.
לא לחצתי. חיכיתי.
בסוף אוקטובר קיבלתי מכתב רשמי מעורך הדין של גיל: בקשה לעדכן את גובה המזונות כלפי מטה, בטענה שהמצב הכלכלי שלו השתנה לרעה בעקבות הוצאות הדיור החדשות. ישבתי מול המכתב עם כוס קפה שכבר התקרר, והבנתי שזה הרגע.
התקשרתי לעורכת הדין שלי, עדי כרמלי, ופרשתי בפניה את התיקייה. שני שיעורי כימיה שלא נוצלו, שיחת המורה, תיעוד ההודעה בלילה. עדי הקשיבה, ואז אמרה משפט אחד: "אלנה, יש לך פה תשתית מספיקה כדי לבקש דיון חוזר על ההחזקה, לא רק על המזונות."
הדיון החוזר נקבע לתחילת דצמבר, אולם ברחובות פתח תקווה כבר נתלו קישוטי חנוכייה בחלונות החנויות. ניב הגיע לאולם עם תיק גב במקום החולצה המסודרת שגיל בחר לו לדיון הקודם. ישב לצדי בפעם הראשונה מזה שלושה חודשים.
— בן, אתה עדיין רוצה לגור עם אביך? — שאלה השופטת, אותה שופטת, אותם משקפיים.
ניב הביט בגיל, שישב הפעם בלי החולצה הכחולה המגוהצת, בלי החיוך. קרן לא הגיעה.
— אני רוצה לגור עם אמא, — הוא אמר, בקול נמוך אבל ברור. — שם לפחות מישהו שם לב אם אני קיים.
גיל פתח את הפה להגיד משהו, ועורך הדין שלו הניח יד על זרועו, לעצור אותו.
השופטת חתמה על הצו: מקום המגורים חוזר לאם, מזונות מעודכנים — שבעת אלפים ומאתיים שקל בחודש, מהיום.
באותו ערב, כשניב פרק שוב את התיק שלו על הרצפה בחדרו — הפעם מקפל את החולצות עצמו, בלי שביקשתי — הלכתי למנעולן ברחוב ז'בוטינסקי והחלפתי את הצילינדר בדלת. שלושה מפתחות חדשים בכיס שלי, אחד לניב. את המפתח הישן של גיל, שהוא מעולם לא החזיר, זרקתי לפח המחזור בחדר המדרגות.
כעבור שבוע גיל ירד לחניון הבניין, ניסה את המפתח בדלת הכניסה. הוא לא נכנס. עמד שם, מקיש בעדינות, עד שניב עצמו פתח לו — לרגע, רק כדי למסור תיק עם ספרי לימוד ששכח.
— תגיד לאמא שלך שהיא הגזימה עם המנעול, — אמר גיל.
ניב סגר את הדלת בלי לענות, וחזר לשולחן שבמטבח, איפה שהתיקייה עם הכיתוב "מזונות — חישוב חדש" עדיין הייתה מונחת, פתוחה על העמוד האחרון.
