פתחתי סכין אחת, ואיתה חתכתי הכל

בבית של סבתא ורדה, ברחוב הגפן במושבה, הייתה סכין אחת. סכין פשוטה, יד עץ, להב שכבר איבד קצת מהברק שלו. בסכין הזאת היא חתכה הכל: את העוף שהתבשל בסיר ביום שישי, את הלחם, את הירקות לסלט של בוקר. לוח עץ אחד, שום כפפות, שום מחשבה על חיידקים. ואני, כשהייתי ילדה קטנה ובאה אליה בקיץ, לא זוכרת שחליתי פעם אחת מזה.

עכשיו אני בת שלושים ושתיים, ועמדתי במטבח שלה עם התיק עוד על הכתף, כי בקושי הספקתי להניח אותו ליד הדלת. ורדה כבר לא הייתה שם. שנה וחצי עברה מאז שקברנו אותה, והבית עבר אליי — לא כי ביקשתי, אלא כי הייתי הנכדה היחידה שגרה עדיין קרוב, והדודים כבר התפזרו לכל הארץ.

בארגזים על השולחן היה כל מה שהשאירה. כלי בישול ישנים, מפות רקומות, תמונות מקומטות בקצוות. ואז מצאתי אותה — הסכין. עטופה במגבת מטבח דהויה, מונחת בזהירות בתחתית הארגז, כאילו מישהו רצה שהיא תישמר אחרונה.

"את לא באמת חושבת להשתמש בזה," אמרה אחותי הגדולה, מיכל, שנכנסה מהדלת עם שני ילדים דבוקים לרגליה. "יש לך סכינים חדשות בבית. הזאת בקושי חותכת."

"אני יודעת בדיוק כמה היא חותכת." הנחתי אותה על השיש. "היא גידלה את כל המשפחה הזאת."

מיכל צחקה, אבל לא צחוק שמח. "את שומעת את עצמך? זו סכין ישנה, דנה. לא צריך לעשות מזה טקס."

היא לא טעתה שזו סכין ישנה. אבל היא לא הייתה שם ביום שישי לפני שנתיים, כשורדה כבר לא זכרה איך קוראים לשכנה מהבית ממול, אבל עדיין ידעה לאחוז בסכין הזאת בול באותה תנועה, לחתוך את הבצל לפרוסות דקות בלי להסתכל, כאילו הידיים זוכרות מה שהראש כבר שוכח.

ביום שישי הזה החלטתי לבשל. לא ידעתי בדיוק למה — אולי כי הארגזים חיכו במטבח כמו תוכחה, אולי כי הריח של עוף מתבשל היה הדבר האחרון שקישר אותי לבית הזה כמקום חי. קניתי עוף, ירקות, בצק לעוגת שמרים כמו שהיא הייתה עושה, בלי מתכון כתוב, כי היא בעצמה מעולם לא כתבה מתכון.

לקחתי את הסכין ביד. הייתה כבדה יותר משזכרתי, והידית העץ הרגישה חלקה, שחוקה במקומות שבהם אצבעות אחזו בה במשך ארבעים שנה. התחלתי לחתוך בצל, ואז — קול חד, מתכתי. הלהב נתקל במשהו בלוח וקצה קטן נשבר ממנו, נפל על השיש כמו שן חלולה.

עמדתי שם עם החתיכה השבורה בכף היד, ולא הצלחתי לזוז.

מיכל נכנסה מהסלון כששמעה את הרעש. "מה קרה?"

"היא נשברה." הראיתי לה את הפיסה הקטנה של הלהב. "פשוט ככה."

"דנה, זו סכין בת ארבעים שנה. סכינים נשברות." היא ניגשה, לקחה מהמגירה סכין חדה מהערכה שקניתי אשתקד. "קחי את זאת. תגמרי לבשל, ותפסיקי להפוך את זה למשהו שזה לא."

"היא לא הייתה סתם סכין בשבילה." קולי יצא יותר חד ממה שהתכוונתי.

"אני יודעת שהיא לא הייתה סתם סכין!" מיכל הניחה את הסכין החדה על השיש בכוח שלא התאים לגודל התנועה. "אני יודעת בדיוק מה היא הייתה. אני הייתי שם כל יום שישי במשך עשרים שנה, לא רק בקיץ כמו שאת היית. את חושבת שאת היחידה שזוכרת אותה?"

השתתקתי. לא ידעתי שזה מה שמכרסם בה.

"את באה לפה אחת לכמה שבועות," היא המשיכה, אבל הקול שלה כבר נשבר קצת, "ולוקחת ארגז אחד עם סכין ישנה, ופתאום את זאת שמחזיקה את כל הזיכרון של סבתא. ואני שינתה לה חיתולים בשנה האחרונה, אני שישבתי איתה בבית החולים בלילות, ואת — את מקבלת את הסכין."

"אף אחד לא נתן לי כלום. מצאתי אותה בארגז."

"אז תני לי אותה." מיכל הושיטה יד. "אם היא כל כך חשובה לך, שתדעי שהיא חשובה גם לי."

הבטתי בפיסת המתכת השבורה על השיש, ואז בסכין השלמה שעדיין החזקתי, ואז באחותי, שעמדה עם היד מושטת ועיניים אדומות שלא היו קשורות לבצל.

לא נתתי לה את הסכין. אבל הנחתי אותה על השיש בין שתינו, והושטתי יד לארגז שעדיין לא פתחנו — זה עם המפות הרקומות. "בואי נראה מה עוד יש שם. יש מקום בבית הזה לשתינו."

מיכל הביטה בארגז, אחר כך בסכין, ונשבה נשימה ארוכה שיצאה כמעט כמו צחוק. "את יודעת שהעוף שלך עומד לשרוף על האש."

רצתי לכבות את הגז, והיא נשארה ליד השיש, מרימה את הלהב השבור ומגלגלת אותו בין האצבעות. כשחזרתי, היא כבר הייתה שקועה בארגז המפות, מוציאה אחת רקומה בפרחים סגולים, ואמרה, "זוכרת את זאת? היא הייתה פורשת אותה רק בחגים."

הנחתי את הסכין השבורה בצד, ליד הכיריים, במקום שבו סבתא הייתה מניחה אותה בין חיתוך לחיתוך. לא זרקתי אותה. פשוט הנחתי אותה שם, כדי שתישאר.