אני בונה גרסה שמוסיפה משבר לילי אמיתי באמצע העלילה, מסירה את המסקנה המוסברת בסיום ומחליפה אותה בתמונה סגורה וקונקרטית.
החתולה שהביאה גור לרגליה ברחוב הרצל
קוראים לי אורלי מזרחי, אני גרה בקומה שנייה בבניין ישן ברחוב הרצל בחולון, ליד המספרה של שרונה. בת שישים ואחת, אלמנה כבר שמונה שנים, מלמדת פסנתר לילדים בבית. השכנים למטה מדליקים טלוויזיה בעשר בערב וקול החדשות בוקע דרך הרצפה עד שאני נרדמת.
לפני שנתיים אימצתי חתולה מעמותת "תנו לחיות לחיות" בבת ים. סירבו כמעט למסור לי אותה – היא עברה ניתוח עיקור אצל וטרינר רחוב, לא מוסמך, ומשהו השתבש. הווטרינרית שבדקה אותה אחר כך אמרה בפשטות: היא לא תוכל להביא גורים לעולם, לעולם. סימנתי וי בטופס בלי לחשוב פעמיים. קראתי לה פיפי, על שם החתולה שהייתה לי כשהייתי ילדה במושב.
פיפי שחורה-לבנה, עם כתם על העין הימנית שנראה כמו משקפיים עקומים. היא לא חתולה יפהפייה במיוחד. אבל היא ישבה על הברכיים שלי בלילה הראשון בבית ואני ידעתי שזה זה.
אהבתי אותה בלי שום חשבון. לא בגלל גזע, לא בגלל מראה, לא בגלל שום דבר שהיא אמורה "לתת" לי. אהבתי אותה כי היא הייתה מה שהייתה: נשמה קטנה שניצלה מרחוב שיכול להיות אכזרי מדי.
אתמול בלילה, קצת אחרי חצות, פיפי עשתה משהו שלא אשכח.
שמעתי גרירה קלה בפרוזדור, כמעט לא נשמעת. קמתי, הדלקתי את המנורה הקטנה ליד המיטה. פיפי עמדה בפתח החדר, ובין השיניים שלה – גור זעיר. אולי בן עשרה ימים, עדיין עם עיניים עצומות. רועד. חסר אונים לגמרי.
לא ידעתי מאיפה היא הביאה אותו. יש חצר אחורית מוזנחת מאחורי הבניין, עם מכולות זבל וחתולי רחוב שמתרבים שם כל קיץ. אולי שם. אולי מהחניה של הסופר ליד. לא ידעתי כמה זמן הגור היה לבד בחושך, ולא ידעתי מי נטש אותו שם.
היא הניחה אותו בזהירות על השטיח, ליד כפות הרגליים שלי. אחר כך הרימה את הראש והביטה בי ישר. בלי יבבות. בלי כלום. פשוט מבט.
וזה מבט שהעביר הכול. כאילו אמרה לי: הגור הזה צריך אותנו. את הצלת אותי פעם – עכשיו תורנו להציל אותו.
הלב שלי התכווץ. פיפי, שלעולם לא תוכל להיות אמא במובן הביולוגי, בחרה להיות אמא בכל זאת.
מיהרתי למטבח, חיממתי מים בקומקום ומזגתי לתוך בקבוקון ישן ששמרתי מתקופה שגידלתי כלבלב, לפני עשרים שנה. הגור לא ידע לינוק מהפטמה המלאכותית. ניסיתי שוב ושוב, בטיפות, על קצה האצבע. פיפי ישבה לידו כל הזמן, מלקקת את הפרווה הדלילה שלו בלשון מחוספסת, כאילו היא יודעת בדיוק מה צריך לעשות בלי שאף אחד לימד אותה.
בשש בבוקר התקשרתי למרפאה הווטרינרית ברחוב סוקולוב, זו שפתוחה משבע. ד"ר גרינברג קיבל אותנו בלי תור. שקל את הגור – מאה עשרים גרם. אמר שיש סיכוי, לא בטוח, אבל יש סיכוי, אם אאכיל כל שעתיים, כולל בלילה. נתן לי אבקת "קיטן-מילק" ועוד בקבוקון עם פטמה מותאמת, וחייב אותי מאתיים שמונים שקל שלא היו לי ממש פנויים באותו חודש. שילמתי בכרטיס אשראי, לא חשבתי פעמיים.
הימים עברו בערפל של שעונים מעוררים כל שעתיים וכפות ידיים שרוטות מציפורניים זעירות. עד שביום הרביעי, ב-03:40 לפנות בוקר, נמר סירב לינוק.
הצמדתי את הפטמה לפה שלו שלוש פעמים, ארבע. הוא הפנה את הראש הצידה. הרמתי אותו – היה רך מדי, כמו סמרטוט. שקלתי אותו על המשקל המטבחי שהבאתי מהמרפאה: תשעים ואחד גרם. יומיים לפני כן הוא היה מאה שש. הוא היה קר במגע, ממש קר, לא כמו החום הקטן שהתרגלתי אליו. פיפי לא זזה מהקרטון. היא נדנדה אותו בלשון בתנועות מהירות, כמעט נואשות, כאילו ניסתה להחזיר אליו חום בכוח.
התקשרתי לד"ר גרינברג הביתה, למספר שנתן לי "למקרה חירום". הוא ענה מיד, בקול ישנוני שהתעורר תוך שניות. אמר לי להביא אותו עכשיו, לעטוף אותו בבד חם ולא לנסות להאכיל בדרך.
יצאתי מהבית בפיג'מה ובכפכפים, בלי לעצור לנעול נעליים. פיפי ניסתה לעלות איתי לאוטו – פתחתי לה את הדלת האחורית בלי לחשוב פעמיים, לא היה לי כוח להתווכח איתה. הידיים שלי רעדו כל כך שהמפתח נפל לי פעמיים לפני שהצלחתי להכניס אותו לסוויץ'.
ברחוב סוקולוב היה חושך מוחלט חוץ מהשלט המואר של המרפאה. ד"ר גרינברג חיכה בפתח, במעיל מעל פיג'מה. הוא לקח את נמר מהידיים שלי, הניח אותו על מיטה חשמלית מחוממת, חיבר עירוי תת-עורי דק. פיפי ישבה על הרצפה ליד רגלי, לא זזה, העיניים שלה נעוצות בשולחן הבדיקה. גביתי שש מאות שקל בכרטיס בלי לשאול כמה זה.
עשרים דקות חיכיתי על הכיסא הפלסטיק בפינה, פיפי על הברכיים שלי, הציפורניים שלה נעוצות בבד המכנס. ואז ד"ר גרינברג יצא ואמר שהחום עלה, שהוא שותה מהזרבובית בעצמו עכשיו, שהוא ישן על החום עוד כמה שעות ואפשר לקחת אותו הביתה.
נסעתי חזרה עם נמר עטוף בשמיכה על הברכיים של פיפי במושב האחורי, והיא לא הפסיקה ללקק את הראש שלו כל הדרך, גם כשהאוטו האט בכיכר הריקה.
הגור שרד. בשבוע השני הוא פקח עיניים – כחולות, כמו של כל הגורים בהתחלה.
השכנה מהקומה השלישית, מרגלית, שראתה אותי גוררת שקית מזון חתולים בשעה מוזרה, שאלה מה קרה. סיפרתי לה. היא צחקה וקראה לי "מטורפת בגיל שישים ואחת", אבל למחרת השאירה לי ליד הדלת פינת בד רכה שהייתה שייכת לחתול שלה שמת לפני שנתיים. לא אמרה מילה. סתם השאירה.
היום נמר בן שבעה שבועות, שוקל קרוב לקילו. רץ בבית כמו משוגע, מטפס על הווילונות, נופל על הצד ומסתכל עליי כאילו קרה משהו בלתי צפוי. פיפי לא עוזבת אותו לרגע. כשהוא בורח מדי רחוק היא הולכת ומחזירה אותו, אוחזת בעורף בעדינות שלא הכרתי אצלה קודם.
לפני שבועיים לקחתי אותם שניהם למרפאה לחיסון. ד"ר גרינברג בדק את נמר, אמר שהוא בריא ומתפתח נהדר, ואז הסתכל על פיפי ואמר: "היא בעצם הצילה אותו לבד, פעמיים. זה נדיר, חתולות עקרות בדרך כלל לא מפתחות דחף אימהי כזה חזק כלפי גור זר". לא ידעתי מה לענות. פשוט הנהנתי.
עכשיו כשהבית שקט והטלוויזיה של השכנים למטה כבר כבתה, אני מכבה את האור במטבח ועוברת ליד הקרטון שליד התנור. נמר ישן על הגב, רגל אחת תלויה באוויר מזדעזעת בשנתו, כאילו הוא עדיין רץ אחרי משהו. פיפי, בלי לפתוח עין, מושכת אותו בפה בעדינות קרוב יותר אליה, עד שהרגל נחה, ושתיהן נרדמות שוב, נשימה אחת מעל השנייה.
