חמישה עשר וחצי, כל בוקר. זו השעה שבה אני עוצרת את הרכב ברמזור ליד בית הקפה ברחוב אבן גבירול, ומסתכלת בטלפון על שם אחד ברשימת אנשי הקשר שלא הצלחתי למחוק. "אמא". שם שאף אחד כבר לא עונה לו, ובכל זאת האצבע שלי כל פעם עוברת עליו כאילו הלב עוד לא הבין את מה שהראש כבר יודע כמעט שנה וחצי.
קוראים לי מיכל, אני בת ארבעים ושתיים, מנהלת חשבונות במשרד רואי חשבון בתל אביב. אמא שלי, רבקה, גרה כל חייה בדירת שני חדרים ברמת גן, ברחוב ביאליק, בקומה שלישית בלי מעלית. אני זוכרת את המדרגות האלה יותר טוב מכל דבר אחר בילדות שלי — כי בכל פעם שירדתי אותן בריצה, אמא צעקה מלמעלה "תיזהרי, מיכל'ה", ובכל פעם שעליתי, היא כבר עמדה בפתח עם סיר על האש.
היא לא הייתה אישה שיודעת להגיד מילים גדולות. לא "אני אוהבת אותך" בכל שיחת טלפון, לא חיבוקים ארוכים. היא הייתה אישה שמכינה מרק עוף גם כשקר לה, שמתקנת כפתור שנפל מהמעיל שלי בלי שאבקש, שזוכרת בדיוק כמה כפות סוכר אני שמה בתה. אהבה שלה הייתה מדידה בכפות, בכפתורים, בסירים.
עבדה שלושים ושתיים שנה כמזכירה בבית חולים איכילוב, גידלה אותי ואת אחי לבד אחרי שאבא עזב כשהייתי בת שמונה. לא התלוננה אף פעם. פעם אחת שאלתי אותה איך היא מסתדרת, והיא ענתה משהו כמו "מסתדרים, מה יש לעשות, לשבת ולבכות?" והמשיכה לקלף תפוחי אדמה.
כשהתחתנתי, היא לא באה לחתונה בשמלה חדשה — היא לבשה את השמלה הכחולה שהייתה לה כבר עשר שנים, אמרה שאין טעם לבזבז כסף על דברים שלובשים פעם אחת. אבל כשנולדה הבת שלי, נועה, אמא באה כל יום שני, שלישי ורביעי במשך שנה שלמה כדי לעזור לי, נוסעת באוטובוס מספר 274 מרמת גן לתל אביב, כי לא נהגה מעולם.
הפרידה באה בלי אזהרה. בוקר של יום שלישי, פברואר, לפני שנה וחצי. היא לא ענתה לטלפון שלוש פעמים ברציפות — דבר שלא קרה לה מעולם, כי היא תמיד עונה בצלצול השני. נסעתי לשם, השכנה מהקומה השנייה כבר עמדה בחדר המדרגות. שבץ. הכל נגמר תוך שעתיים בבית חולים, בלי שהספקתי לשמוע מילה נוספת ממנה.
בערב, כשחזרתי לדירה שלה לסדר את הניירת עם אחי דני, מצאתי על השולחן במטבח את היומן שלה — פנקס קטן עם כריכה חומה שהיא כתבה בו כל הוצאה, עד השקל האחרון. ובין הרישומים על ירקות ותרופות, מצאתי דף מקופל, ישן, שנכתב שם משהו שלא ציפיתי לראות: רשימה של תאריכים וסכומים — הלוואות שנתנה לדני במשך שנים, בלי שאף פעם אמרה לי מילה. שמונים ואחד אלף שקל, בסך הכל, לאורך תשע שנים. דני, שתמיד היה "הבן שמתקשה", שאמא תמיד הגנה עליו כשריבנו על זה בילדות.
דני עמד לידי במטבח, הסתכל על הדף מעל הכתף שלי, והפנים שלו הלבינו.
"היא לא הייתה צריכה לרשום את זה," הוא אמר. "זה היה… זה היה בינינו."
"בינך לבינה," אמרתי. "לא בינך לביני. אני לא ידעתי כלום."
"אז מה, עכשיו את רוצה שאני אחזיר לך את זה? היא מתה, מיכל. תני לזה מנוחה."
הסתכלתי עליו. לא בכיתי, לא צעקתי. פשוט הרגשתי איך משהו בתוכי מתקשה, כמו מים שהופכים לקרח לאט מדי כדי להרגיש את הרגע המדויק שבו זה קורה.
הצוואה, כשקראנו אותה אצל עורך הדין שבוע אחר כך, חילקה את הדירה שווה בשווה בינינו. אבל דני כבר גר בדירה הזאת שמונה חודשים לפני שאמא נפטרה — "זמנית", הוא אמר אז, אחרי שהתגרש ואיבד את הדירה שלו בחולון. אמא נתנה לו את המפתח, אמרה שזה רק עד שיתאושש. הוא לא שילם שכר דירה, לא תרם לחשבונות. ואחרי שהיא נפטרה, הוא פשוט המשיך לגור שם כאילו הדירה כבר שלו.
חודשיים ניסיתי לדבר איתו יפה. הצעתי שנמכור ונתחלק, או שהוא יקנה ממני את החלק שלי, או ששנינו נשלם על השמאות ונסגור את זה בשקט, כמו משפחה. הוא כל פעם דחה, אמר "תני לי זמן", "עוד לא מוכן נפשית", "את יכולה לוותר, את ממילא מסתדרת יותר טוב ממני". פעם אחת, בטלפון, הוא אמר: "היא תמיד אהבה אותי יותר, מיכל, את יודעת את זה. תני לי את הדירה, זה מה שהיא הייתה רוצה."
זו הייתה הפעם שהחלטתי שדי.
לקחתי את הדף המקופל מהיומן של אמא, סרקתי אותו, והלכתי למשרד של עורכת דין שהמליצה עליה חברה שלי מהעבודה, ברחוב אחד העם. עורכת הדין, גברת שרון אלמוג, בדקה את הרישומים בקפידה — התאריכים, הסכומים, כתב היד המוכר לי מכל רשימת קניות שאמא כתבה אי פעם.
"זה לא הוכחה משפטית מוחלטת," היא אמרה, "אבל זה מספיק כדי לפתוח תביעה על חלוקת עיזבון לא הוגנת, במיוחד לאור זה שהוא מתגורר בנכס בלי תשלום ומסרב לפנות אותו."
פתחנו תביעה. שלחתי לדני מכתב רשמי — לא שיחת טלפון, לא הודעת וואטסאפ, מכתב עם חותמת של עורך דין שדרש ממנו לפנות את הדירה תוך שישים יום או לשלם לי את חלקי בשווי השוק, פלוס קיזוז של ההלוואות שאמא רשמה.
הוא התקשר אליי בצעקות. "את הופכת את זה לקרב משפטי? על אמא שלנו?"
"לא," אמרתי, קול שקט, "אני עושה מה שאמא הייתה עושה אם מישהו היה מנסה לקחת ממנה משהו שלא מגיע לו. היא רשמה כל שקל, דני. היא ידעה מה היא נותנת לך. אני חושבת שהיא רצתה שמישהו יידע את זה, יום אחד."
הוא ניסה לטעון בבית משפט שהרישומים לא מוכיחים כלום, שאולי היא כתבה שקרים, שהיא "התבלבלה בגלל הגיל". אבל השופטת ביקשה חוות דעת גרפולוגית שאישרה את כתב היד, ובדקה גם דפי בנק שהראו העברות תואמות בשמונה מתוך תשע השנים. התיק נסגר בפשרה: דני ישלם לי שלושים ושבעה אלף שקל תוך שנה, ויפנה את הדירה תוך שלושה חודשים, מה שיאפשר לי למכור אותה ולקבל את החצי שמגיע לי.
ביום שהוא פינה את הדירה, נסעתי לשם עם קרטון ריק, כאילו לאסוף עוד כמה חפצים של אמא. עמדתי בחדר המדרגות ההוא, אותם קירות שצעקה בהם "תיזהרי, מיכל'ה" עשרות שנים. דני עבר לידי עם הארגז האחרון שלו, לא הסתכל בעיניים.
"תיהני מהדירה החדשה שלך," אמר בציניות.
"אני לא הולכת לגור בה," עניתי. "אני מוכרת אותה ותורמת חלק מהכסף לבית חולים איכילוב, על שם אמא. המחלקה שהיא עבדה בה שלושים ושתיים שנה."
הוא לא ענה. רק ירד במדרגות, לבד, בלי מבט לאחור.
עברו שלושה חודשים מאז. הדירה נמכרה, הכסף עבר, והשקית הקטנה עם הפנקס החום של אמא יושבת אצלי במגירה בסלון, לצד תמונה שלה מגן הילדים של נועה, מחייכת עם סינר בידיים ליד עוגת יום הולדת. אתמול בבוקר, ברמזור ברחוב אבן גבירול, שוב עברתי עם האצבע על השם "אמא" ברשימת אנשי הקשר. הפעם לא מחקתי אותו. רק סגרתי את המסך, ונסעתי לעבודה.
