"תביא לי את ליאו. בבקשה, דוד, תביא אותו הנה. אני רוצה להיפרד ממנו בפעם האחרונה." מנחם, בן שמונים ושתיים, שכב במיטה הרפואית שהציבו לו בסלון של הדירה ברחוב הרצל, זו שקנה עוד בשנת 1979 ומעולם לא עזב. "רק אל תגרור אותו בכוח. תדבר איתו. הוא מבין הכל, תאמין לי."
דוד, הבן, הנהן ויצא מהחדר לחפש את החתול.
ליאו היה זקן כמו הבית עצמו. שש עשרה שנה, ראייה שכמעט כבתה לגמרי, פרווה שהאפירה סביב האף. בשנים האחרונות, כשהאלמנות הפכה את מנחם לאדם שקט מדי, ליאו היה זה שנשאר. לא הנכדים שבאו לביקורי חג, לא השכנה שהביאה מרק בימי שישי — ליאו. הם ישבו יחד שעות על הספה הירוקה מול הטלוויזיה הכבויה, איש קשיש אחד וחתול קשיש אחד, בלי מילים, מקשיבים לרעש המזגן ולצפירות מהכביש למטה. זה, כנראה, הספיק לשניהם.
כשדוד חזר לחדר עם ליאו בזרועותיו, אביו כבר בקושי הצליח להזיז את היד. האצבעות רעדו מעל השמיכה הצמרית שאמא הייתה סורגת פעם. העיניים חיפשו משהו בחלל החדר. מישהו.
דוד הניח את ליאו בזהירות על המיטה, ליד הכתף. "תגיד שלום לאבא, ליאו. הוא פה."
אבל ליאו לא חיכה להסברים. הוא זחל קדימה בביטחון, למרות שכמעט לא ראה לאן, ונצמד בכל גופו לפנים של האדם שלו.
"ליאו…" לחש מנחם. "ליאו שלי."
החתול שפשף בעדינות את הלחיים, את העפעפיים, את השפתיים. לאט. כאילו מנסה לזכור כל פרט. כאילו ידע שזו הפרידה האחרונה. ומהעיניים העייפות של מנחם זלגו דמעות בלי קול.
במאמץ אדיר הוא הרים את היד — קלה, רועדת — והניח אותה על הפרווה החמה של חברו. האצבעות כבר בקושי הגיבו, אבל ליאו הרגיש את המגע ונדחק קרוב עוד יותר, כאילו החום שלו יכול לעצור את מה שבלתי נמנע.
"תודה… על הכל…" אלה היו כמעט המילים האחרונות שלו. ואז היד קפאה במקומה.
ליאו לא זז. הוא נשאר שם, צמוד ללחי, כמו שומר דומם. החדר שקע בשקט כל כך עמוק שהוא נשמע לא אמיתי — רק גרגור החתול, איטי וקבוע, כמעט כמו תפילה. בחוץ, מישהו סגר תריס בקול נקישה חדה, ואחר כך שוב שקט.
דוד ישב על קצה המיטה, אחז ביד אבא בין כפות ידיו. "אבא. אנחנו פה. אתה לא לבד."
באותו רגע ליאו הרים את הראש ונתן יבבה אחת בלבד. קול רך, כזה שגרם לדוד לעצום את העיניים כדי לבלום את הדמעות. אחר כך החתול חזר לגעת בעפעפיים העצומים — פעם, פעמיים, שוב — כאילו רצה לספוג כל שריד של פחד ובדידות.
איש לא ספר את השעות. הזמן נעצר בסלון ההוא ברחוב הרצל, בין אדם שעוזב את העולם לבין חתול שסירב לתת לו לעזוב לבד.
כשהבוקר הגיע, ליאו עדיין היה שם. לא זז, לא פחד. נשאר עד הסוף, שומר על השקט האחרון של החבר הכי טוב שלו.
רק כשדוד לקח אותו לידיים ולחץ אותו אל החזה, ליאו שחרר אנחה ארוכה, הטמין את האף בכף היד ונרגע לגמרי. הוא עשה את כל מה שיכול. עד הרגע האחרון. עד הנשימה האחרונה.
השבוע שאחרי היה עמוס בטפסים — אישור פטירה מהמרכז הרפואי העמק, שיחה עם חברה קדישא, וקערת אוכל שדוד ממשיך למלא כל בוקר ליד הספה הירוקה, למרות שאף אחד לא מבקש ממנו. ליאו מזדחל אליה לאט, אוכל מעט, ואז חוזר לשכב באותו מקום על הכרית שבה ישב אבא. לפעמים דוד יושב לידו בערב, פשוט כדי לא להשאיר אותו לבד — בדיוק כמו שאבא היה עושה.
לפני שבוע דוד קיבל את הצוואה מעורך הדין ברחוב שדרות בן גוריון. שורה אחת נגעה אליו במיוחד: "את ליאו יש לשמור בדירה, אצל דוד, עד יומו האחרון. הוא בן משפחה, לא רכוש." דוד קרא את זה פעמיים, קיפל את הדף, והחזיר את ליאו מהמרפסת פנימה, כי הרוח החזקה של ספטמבר התחילה לנשב.
