אני עובדת בקבלה במרפאת פיזיותרפיה ברמת השרון כבר תשע שנים, ורואה הרבה נשים אחרי לידה שבאות בגלל כאבי גב או בעיות רצפת אגן. אבל את נעמה אני זוכרת כי היא הגיעה בפעם הראשונה עם עגלה כפולה, תיק חיתולים ענק על הכתף, ועוד ילדה קטנה שרצה בין הכיסאות בחדר ההמתנה בזמן שהיא מילאה טפסים ביד אחת ומחזיקה תינוקת ביד השנייה. שאלתי אם היא צריכה עזרה. היא ענתה, "לא, זה ככה כל יום, פשוט זה."
נעמה בת שלושים ותשע, מדריכת פילאטיס שעברה לגור בעיר אחרי שהתחתנה עם דורון, שחקן ידוע יחסית מסדרות טלוויזיה ותיאטרון, גדול ממנה בעשרים ושתיים שנה. לדורון יש בת בוגרת מנישואים קודמים, ומנעמה יש שבעה ילדים – שישה מהריון שלה, ואחד, הבת הקטנה שרואי, נולדה בעזרת פונדקאית ב-2021. היא לא הסתירה את זה אף פעם, סיפרה לי בעצמה כשחיכינו יחד לתור, בלי דרמה, כמו שמספרים על טיול משפחתי.
מה שתפס אותי בהתחלה זה לא הסיפור המשפחתי, זה התיק. תיק בד כחול עם רוכסן שבור בצד, כזה שאפשר לקנות בשוק הכרמל בעשרים שקל, ובתוכו תמיד היו שני דברים קבועים: בקבוק מים עם מדבקות מדעיצה של הילדים, ותיקיה ירוקה דקה. פעם היא שכחה אותה על הכיסא ורצתי אחריה החוצה להחזיר. היא לקחה אותה ואמרה "תודה, זה חשוב לי" – בלי לפרט מה יש בפנים. חשבתי שזה טפסי ביטוח בריאות של הילדים.
בין תור לתור, כשחיכתה שהפיזיותרפיסטית תסיים עם המטופל הקודם, ראיתי אותה עושה תרגילי רגליים וישבן ליד הקיר, בלי מכשירים, רק במשקל גוף, בבגד ספורט אדום שהיה נראה כאילו נקנה בסייל בפקטורי 54. שאלתי אם זה קשה למצוא זמן. היא צחקה ואמרה שהיא עושה את זה בזמן שהתינוקת ישנה, עשר דקות פה, עשר דקות שם, "אין קסם, יש הרגל." אחרי שהיא פרסמה סרטון של אותם תרגילים בדיוק באינסטגרם שלה, אלפי אנשים כתבו בתגובות שזה בלתי אפשרי אחרי שבע לידות, שיש לה בטח מאמן אישי וניתוח. היא לא ענתה לאף אחד. פשוט המשיכה לבוא לתור שלה ביום שלישי בשמונה וחצי בבוקר, כל שבועיים, כמו שעון.
לא כל הביקורים היו קלים. פעם היא הגיעה בלי איפור, עם עיניים אדומות, וישבה בפינה בלי לדבר עם אף אחד. שמעתי מהפיזיותרפיסטית אחר כך, בלי לחפור, שזה היה בתקופה שדורון היה מעורב בחקירה משטרתית אחרי תאונת ירי קטלנית בסט צילומים בנגב, שבה נהרגה צלמת בשם אורית כהן. כל הארץ דיברה על זה. עיתונאים חנו ליד הבניין שלהם שבוע שלם. נעמה לא ביטלה אף תור באותה תקופה, רק הגיעה שקטה יותר, עם פחות ילדים, כי חברה הייתה שומרת על השאר.
הדבר שבאמת נחרט לי בזיכרון קרה בסתיו האחרון, בסוף אוקטובר. היא הגיעה לתור המפגש שלה, ודורון חיכה בחוץ ברכב, מנוע כבוי, כי אין חניה. הביפר שלי צפצף שהתור הבא איחר, אז יצאתי רגע להביא לה מים מהמכונה במסדרון – היה חם, המזגן במרפאה תמיד חלש בסתיו. כשחזרתי היא כבר לא הייתה בכיסא. עמדה ליד הדלק הזכוכית של המרפאה, מסתכלת החוצה על הרכב, עם התיקיה הירוקה פתוחה בידיים.
לא התכוונתי להציץ, אבל ראיתי מה זה: תלוש שכר שלה מהסטודיו שהיא מנהלת בגבעתיים, שני חוזי שכירות על שמה בלבד, וטופס שנראה כמו בקשה לפתיחת תיק נאמנות בבנק על שם שבעת הילדים – שם כל אחד, בכתב יד שלה, עם סכום ליד כל שם. שאלתי בטעות, "את בסדר?" והיא סגרה את התיקיה, חייכה חיוך קצר, ואמרה, "אני פשוט מסדרת דברים. שיהיה שלי, בלי קשר למה שקורה מסביב."
היא נכנסה חזרה לתור שלה. אני שמעתי אחר כך, כי הפיזיותרפיסטית סיפרה לי בלי שמות מפורשים – היא לא צריכה לספר לי הכל, אבל אנחנו עובדות ביחד הרבה שנים – שנעמה סגרה את חשבון החיסכון המשותף שהיה על שם שניהם, שם עמדו שלוש מאות ושמונים אלף שקל, והעבירה את הסכום לתיק הנאמנות על שם הילדים בלבד, עם עורכת דין נפרדת מהעורך דין של דורון. היא עשתה את זה לא כי מישהו איים עליה, אלא כי החליטה שמה שהיא בונה שבע עשרה שנה – הסטודיו, החיסכון, הביטחון של הילדים – לא יהיה תלוי בכותרת בעיתון או בפסק דין שעוד לא ניתן.
דורון חיכה ברכב עוד עשרים דקות, בלי לדעת מה קרה בפנים. כשהיא יצאה סוף סוף, עם התיק הכחול על הכתף והתיקיה הירוקה בפנים, הוא ירד לעזור לה עם העגלה. היא לא סיפרה לו שם, ברחוב, מה עשתה. פשוט נכנסה לרכב, חגרה את התינוקת, וסגרה את הדלת. אני עמדתי ליד הכניסה עם כוס המים ששכחתי לתת לה, ומהחלון עוד ראיתי אותה מוציאה את הפלאפון ופותחת אפליקציית בנק, בודקת שההעברה עברה, לפני שהרכב יצא מהחניה.
