זהבה קרינסקי הייתה בת ארבעים ושלוש כשבדירתה ברחוב אבן גבירול בתל אביב, בין ערימת מילונים לכוס תה שהצטננה מזמן, מחקה בכתב היד מילה אחת וכתבה מילה אחרת. זה היה אמצע פברואר, בחוץ כבר החשיך בחמש, והיא ישבה מול טקסט יווני בן אלפיים וחמש מאות שנה ותהתה למה במשך מאה וחמישים שנה אף אחד לא שאל מה בעצם פירושה של המילה היוונית הראשונה בשיר.
היא לימדה באוניברסיטת תל אביב, שם הרצתה כבר שתים עשרה שנה בחוג לתרבות קלאסית לפני סטודנטים שהגיעו לשיעור עם כוסות קפה מהקפיטריה ושאלות מהסוג "בשביל מה בכלל אנחנו צריכים היום את הומרוס". לתרגום ה"אודיסיאה" ניגשה כמעט במקרה — שפטה עבודת דוקטורט של מישהי, נתקלה בקטע על השפחות בביתו של אודיסאוס, ומשהו בו לא הסתדר לה. בכל התרגומים לעברית שהכירה קראו לנשים האלה "משרתות" או "נערות הבית". במקור כתוב היה דבר אחר לגמרי.
הוצאת ספרים מירושלים שילמה לה על התרגום מקדמה של עשרים וחמישה אלף שקל, ותכננה הדפסה של שני אלפים עותקים — התרגום החדש הראשון לעברית ל"אודיסיאה" מזה שלושים שנה. את החוזה חתמה בינואר, את כתב היד היה עליה למסור עד סוף אפריל. שלושה חודשים לעשרים וארבעה שירים, אחרי שעות העבודה, בין ההרצאות לאיסוף בנה עידו מהתיכון.
היא התחילה מהשורה הראשונה. אודיסאוס מוגדר ביוונית במילה פוליטרופוס — מי שיש לו דרכים רבות, מי שמשנה כיוון, מי שקשה לשבץ אותו בתבנית אחת. היא כתבה: "איש רב-פנים". חברה מהחוג, כששמעה את זה במסדרון, רק הרימה גבה ואמרה: "זהבה, את מכפישה אותו". זהבה ענתה שהיא לא מכפישה — פשוט לא מייפה.
אבל הבעיה האמיתית חיכתה לה בשיר העשרים ושניים. המילה היוונית דמואי — נשים שהן רכוש הבית, בלי זכות סירוב, בלי אפשרות לצאת. התרגומים הקודמים קראו להן "משרתות" או "נערות החצר". זהבה כתבה: "שפחות". היא ישבה מול המשפט הזה עד שתיים בלילה, דף אחר דף נחת מקומט ליד הפח, כי בכל פעם שכתבה "משרתות" הרגישה שהיא משקרת, ובכל פעם שכתבה "שפחות" כבר שמעה בראש את הקולות שיגידו שהיא מגזימה. טלמכוס מצווה לתלות אותן על כך ששכבו עם המחזרים של אמו. עם "משרתות" זה היה סיפור על משרתות בוגדות. עם "שפחות" — סיפור על נשים שלא הייתה להן ברירה, לא כשהמחזרים כפו עליהן ולא כשנענשו על כך.
בשתיים בלילה היא התקשרה למנחת עבודת הדוקטורט שלה מימי האוניברסיטה העברית, פרופסור הלינה ורדי בת השבעים, שלא ישנה, כי מעולם לא ישנה לפני ארבע. זהבה הקריאה לה את הקטע ישר מהמסך של המחשב הנייד, במטבח, כדי לא להעיר את עידו.
"נו, את מפחדת מהמילה הזאת?" שאלה ורדי.
"אני מפחדת שההוצאה תוריד אותה."
"שיורידו. אבל את אל תשני אותה."
בבוקר שלחה את הקטע לעורך המוביל, אורי זלצמן, עם הערה שזו הגרסה הסופית. הוא ענה כעבור יומיים: הוא רוצה לדון ב"שפחות" — לא להוריד, אלא לדייק, "שזה לא יישמע חזק מדי לקורא שרגיל למבחני בגרות". זהבה ענתה שהמציאות שהומרוס מתאר נשמעת חזקה, לא המילה שקוראת לה בשמה. הוא השאיר את זה.
עידו היה קופץ לפעמים לחדר העבודה שלה לארוחת עשר. פעם אחת הוא התיישב וקרא את הקטע על פנלופה. "אמא, היא עשתה עשרים שנה בדיוק אותו דבר — אורגת ופורמת," אמר, מקמט את האף מעל הכריך עם החומוס. זהבה הניחה את העט בצד ואמרה לו רק שזה לא היה חיכוי בחיבוק ידיים, אלא אסטרטגיה שנפרסה על פני שנים. עידו משך בכתפיים וחזר לחדרו. הוא לא שאל יותר — והיא, כשעקבה אחריו במבט עד הדלת, חשבה שגם הוא רואה בה בעיקר מישהי שיושבת מול ספר ואין לה זמן בשבילו, ולא מישהי שדווקא עכשיו, במשפט הזה, נלחמת על משהו שבביקורות יקראו לו "שנוי במחלוקת".
את כתב היד מסרה באפריל, יום לפני המועד. התרגום יצא לאור בסתיו, בכריכה קשה, עם אחרית דבר מאת המתרגמת על שלושים עמודים.
בנובמבר, בשבוע הספר בתל אביב, ניגש פרופסור בועז רדליך מאוניברסיטת בר-אילן, מחברו של תרגום משלו, שטרם הושלם, ל"אודיסיאה", שעליו עבד שנים, אל השולחן שבו זהבה חתמה עותקים.
"הדוקטור מחדשת את הומרוס יותר מדי," אמר, ולקח לידיו את הספר והפך דפים כמו משהו שמגעיל אותו. "'שפחות'. הומרוס כתב אפוסים, לא כתב אישום."
"הומרוס כתב דמואי," ענתה זהבה, בלי להפסיק לחתום לתור שהמתין מאחוריו. "אני רק הפסקתי לתרגם את זה ל'משרתות'."
"זה ילמדו בבתי ספר."
"בדיוק בשביל זה כתבתי את זה."
רדליך הניח את העותק על השולחן, בלי לקנות, והלך בלי מילה נוספת. התור מאחוריו שתק לרגע, עד שסטודנטית עם ערימת ספרים בבית שחיה אמרה בשקט: "אני בכל מקרה הייתי קונה," והושיטה את העותק שלה לחתימה.
שלושה שבועות אחר כך התפרסמה ביקורתו של רדליך בכתב עת לפילולוגיה — אותו ביטוי על "חידוש הומרוס יותר מדי", מפותח על פני ארבעה עמודים. זהבה קראה אותו ליד שולחן המטבח, כשעידו כותב שיעורי בית בצד השני של השולחן. היא סיימה, קיפלה את הדפים לשניים והניחה אותם ליד הקומקום.
"ביקורת רעה?" שאל עידו, בלי להרים את הראש מהמחברת.
"רעה בשבילו. הוא מתרגם את אותו הספר כבר חמש עשרה שנה ועדיין לא סיים."
עידו פרץ בצחוק לתוך המחברת, וזהבה מזגה לעצמה תה, שהספיק להצטנן עוד לפני שהספיקה לגעת בו.
