עשרים דקות כבר עמדתי והבטתי בשעון של הבנק ברחוב אבן גבירול בתל אביב, ודוד רפי שלי עדיין שם, בתור השלישי, מפטפט עם הקופאית כאילו יש להם את כל אחר הצהריים בעולם. באתי רק ללוות אותו להפקיד את הצ'ק של הקצבה שלו, שום דבר מעבר לזה, וכבר נכנסנו לשעה השנייה של ההמתנה. המזגן זמזם חזק ובמסך רצו פרסומות לכרטיסי אשראי שאף אחד לא הסתכל עליהן.
"דוד, את זה אפשר לעשות מהטלפון בשתי דקות," אמרתי לו כשסוף סוף התיישבנו, הוא בחולצה הכחולה שלו ובכוס הקפה הטורקי שקנה בבית הקפה שבפינה לפני שנכנסנו.
"בשביל מה?" ענה לי, בלי להפסיק לערבב את הסוכר.
הסברתי לו על האפליקציה של הבנק, על תשלום חשבון החשמל בלי לצאת מהבית, על הזמנת קניות באינטרנט עד הדלת של הדירה. סיפרתי לו על שופרסל אונליין, על וולט, אפילו הזכרתי לו שרמי לוי מגיע עכשיו עד הבית תוך פחות משעה. אני, האחיינית המודרנית, מנסה להכניס את הדוד האלמן שלי למאה העשרים ואחת.
רפי שתק רגע, הביט בתור שכבר לא היה ממש תור, כי האיש עם החולצה המשובצת שעמד לפניו זיהה אותו ועצר לשאול על היד, זו שנשברה לו בשנה שעברה במשחק שש-בש – סיפור ארוך שכלל כיסא מתקפל וגאווה יתרה.
"תשמעי, מותק," הוא אמר לבסוף והניח את כוסית הקפה על השולחן הקטן, "אם אני עושה את כל זה מהכורסה, את יודעת כמה אנשים לא הייתי פוגש בשבוע?"
לא הבנתי בדיוק לאן הוא חותר.
"מאז שנכנסתי לפה היום, כבר בירכתי לשלום את שולה, מהדלפק השני, שתמיד שואלת אותי על דודתך, עליה השלום. פגשתי את יוסי, ששיחק איתי שש-בש בגן העצמאות ביום שלישי. והאיש הזה עם החולצה" – הוא הצביע על זה עם היד – "הוא זה שלקח אותי לבית חולים כשנפלתי במטבח, לפני שנתיים, כי דודתך לא הייתה בבית ואני גרתי לבד. נשאר שלוש שעות בחדר המתנה באיכילוב בלי בקושי להכיר אותי."
הוא סידר את המשקפיים והמשיך.
"ובעל החנות ירקות בפינה, אבו-רמי, זה שמוכר לי את המנגו – כשדודתך נפלה על המדרכה בחודש שעבר, כשיצאה להליכה מוקדמת, הוא זה שראה אותה, הוציא את הטנדר שלו והביא אותה הביתה עוד לפני שהספקתי להתלבש כדי לצאת לחפש אותה. את זה שופרסל אונליין ייתן לי, מותק? את זה הבנק ייתן לי ממסך?"
נשארתי בלי מה להגיד. הוא המשיך.
"יש לי זמן, ילדתי. מה שאין לי זה חברה. אני אוהב להתגנדר, לבוא הנה, ששולה תגיד לי 'איזה מהודר אתה היום, מר כהן', גם אם זה שקר. זה לא אפליקציה. זה הדבר היחיד שנשאר לי מהימים."
השיחה הזו נדבקה אליי הרבה יותר משציפיתי. חזרתי לדירה שלי ברמת השרון באותו ערב ולא הפעלתי שום דבר בטלפון של הדוד שלי. להפך: התחלתי ללוות אותו לבנק בימי חמישי, בלי לחץ, יושבת על הכיסאות הפלסטיק הקשים האלה לחכות איתו, גם אם הטיפול לקח עשר דקות והשיחה לקחה ארבעים.
עברו כמעט שמונה חודשים. יום חמישי אחד ביולי, רפי לא ענה לטלפון בשעה שבה נהגנו לצאת. נסעתי לחפש אותו בדירה הקטנה ברחוב ביאליק, אותה דירה שבה גר שלושים ואחת שנים עם דודתי. מצאתי אותו על רצפת המטבח, בהכרה אך לא מסוגל לקום, הירך שבורה. הוא לא התקשר אליי קודם – לא יכול היה, הטלפון היה על השולחן, מחוץ להישג ידו. אבו-רמי, בעל חנות הירקות, הוא זה ששם לב שבתשע בבוקר רפי לא עבר בדוכן לקנות את שני המנגו שלו כמו כל יום, ושבעשר גם לא, ושזה, בשלושים ואחת שנים של מכירת פירות בפינה הזאת, מעולם לא קרה ביום חמישי. הוא סגר את הדוכן לרבע שעה והלך לדפוק בדלת. מצא אותה לא נעולה. נכנס.
כשהגעתי לבית החולים איכילוב, אבו-רמי עדיין ישב בחדר ההמתנה עם הסינר עליו, בלי אפילו להודיע לאשתו שיגיע מאוחר לסגור את החנות.
"לא עמדתי להשאיר אותו לבד עד שיגיע מישהו מהמשפחה," אמר לי, והלך לטפל בעסק שלו בלי לתת לי אפילו להודות לו כמו שצריך.
רפי עבר שלושה שבועות בשיקום. ביום שבו שוחרר, החלטתי משהו שלא היה קשור לא לאפליקציות ולא לבנקים: הלכתי לנוטריון ברחוב אבן גבירול והוספתי את שמי כאיש קשר לשעת חירום ומורשה חתימה בחשבון שלו בבנק, אותו בנק עם ארבעת הכיסאות הפלסטיק, עם ייפוי כוח ספציפי רק לצורך זה, כדי שאם משהו יקרה שוב, זה לא יהיה תלוי בזה ששכן ישים לב להיעדרם של שני מנגו מדלפק. חתמנו על הניירות מול שולה, שיצאה מאחורי הדלפק לחתום כעדה והתחילה לבכות בלי שום בושה.
באותו יום חמישי, כשיצאנו מהבנק, רפי עם המקל החדש שלו והחולצה הרגילה שלו, אבו-רמי ראה אותו מהחנות וחצה את הכביש בלי שאף אחד קרא לו. הביא לו שני מנגו בשקית, בחינם, כמו כל שבוע מאז.
"אל תפעילי שום דבר בטלפון הזה, מותק," אמר לי הדוד שלי, צוחק, נשען על הזרוע שלי. "עכשיו את רואה בשביל מה טובים אנשים."
אנחנו ממשיכים ללכת בימי חמישי. זה עדיין לוקח שעה.
