הבדיקה שעשיתי אצל גברת מלכה בבאר שבע ולמה חזרתי בלי לגבות שקל

אני אינסטלטור בבאר שבע כבר שש עשרה שנה. עבדתי כמעט בכל שכונה בעיר, מרמות לרגר ועד נווה זאב, ותאמינו לי, ראיתי הכל. ברזים שקוראסים, אסלות סתומות, דוד שמש שמחליט להתפוצץ בדיוק בערב שישי לפני שהמשפחה כולה מגיעה. רוב הפעמים זה עבודה פשוטה. מגיעים, מאבחנים, מתקנים, גובים תשלום, ונוסעים לקריאה הבאה.

אבל יש קריאה אחת מלפני כמה חודשים שאני עדיין חושב עליה כל פעם שאני נכנס למקרר בבית.

זה היה יום שלישי בצהריים, קיץ, חם כמו תנור. קיבלתי קריאה מהמוקד לרחוב הרצל, בניין ישן בן שלוש קומות בלי מעלית. עליתי לקומה השנייה עם תיק הכלים על הכתף, מזיע כמו חזיר, והדלת נפתחה לפני שהספקתי לצלצל.

אישה קשישה עמדה שם. חולצת פוליאסטר בצבע תכלת דהוי, כפכפים ישנים שהעקב שלהם כבר שטוח לגמרי מרוב שימוש. היא הציגה את עצמה כגברת רבקה מלכה.

"סליחה על הבלגן," היא אמרה.

הסתכלתי סביב. לא היה שום בלגן. הדירה הייתה נקייה עד כדי הפרזה. מתקפלת, כמעט. על המזנון עמדו שתי תמונות ישנות בשחור-לבן במסגרת עץ. לא היה טלוויזיה בסלון. לא היה רדיו. רק שעון קיר עגול שתיקתק חזק מדי בשקט הזה.

היא הובילה אותי למטבח. מתחת לכיור הפלדה נסדק צינור הביוב הישן, והתפתחה שלולית קטנה בתוך הארון. כרעתי, פתחתי את הדלתות, והתחלתי לפרק את הצינור.

ואז שמתי לב למשהו. שום סבון כלים. שום ספוגים רזרביים. שום שקיות אשפה. שום חומרי ניקוי. רק מדף ריק לגמרי, מכוסה בעיתון ישן ומקופל בקפידה, כמו שמישהו ניסה להסתיר שהמדף ריק.

החלפתי את הצינור, חיזקתי את החיבורים, פתחתי את המים ובדקתי דליפות. "זהו, גמרנו," אמרתי לה.

היא חייכה. "תודה רבה."

ארזתי את הכלים. הייתי כבר בדרך החוצה כשהיא שאלה, "אתה רוצה כוס קפה נמס? יש לי אבקת חלב טובה."

"לא תודה, גברתי, אני בסדר."

"בטוח?"

"בטוח."

היא עמדה שנייה, ואז שאלה אם אני רוצה לפחות כוס מים. אמרתי כן, בעיקר כי החום בחוץ היה בלתי נסבל. היא ניגשה למקרר, ופתחה את הדלת.

וזה מה שראיתי בפנים. שקית חלב שלושה אחוז חצי ריקה. בקבוק קטשופ. שלוש שקיות מיונז מהקיוסק. וזהו. אין ירקות. אין פירות. אין שאריות אוכל. אין שום דבר שמחכה לארוחת ערב.

היא ראתה שאני מסתכל. "יום חמישי אני עושה קניות," היא אמרה מהר, כאילו היא חייבת הסבר. כאילו רעב זה משהו שצריך להתנצל עליו.

הנהנתי. "הבנתי."

היא מזגה לי מים בידיים שרעדו קצת. לקחתי את הכוס. "תודה."

היא התיישבה ליד השולחן הקטן במטבח, ניגבה איתו את הידיים בסינר. הוצאתי את החשבונית. "מאה וחמישים שקל."

היא הסתכלה על המספר. פתחה את הארנק לאט. שלפה מתוכו כיס קטן עם קליפסה, ופתחה אותו. מטבעות. התחילה לספור אחת אחת. חמישה שקלים. שני שקלים. שקל. שיחקה אותם על השולחן בשורה מסודרת.

הסתכלתי באצבעות שלה זזות מעל המטבעות.

"יש לי עוד כמה שטרות בחדר השינה," היא אמרה.

"את לא חייבת לעשות את זה עכשיו."

"אני יכולה לשלם."

"אני יודע שאת יכולה."

אבל היא המשיכה לספור. היו שם בערך עשרים ושמונה שקלים במטבעות על השולחן. עשרים ושמונה שקל, מול חשבון של מאה וחמישים.

היא עצרה. הסתכלה למטה. "קצבת הזקנה נכנסת לי בעוד שבוע וחצי, בעשרים ושמונה לחודש."

הסתכלתי על המטבעות. אחר כך על המקרר הריק. אחר כך שוב עליה. ומשהו בבטן שלי התכווץ.

"את יודעת מה," אמרתי, "אני צריך לחזור לחנות לקחת חלק שכחתי."

היא הרימה מבט. "אבל תיקנת את זה כבר."

"אני יודע."

"קרה משהו?"

"לא, גברתי. פשוט נזכרתי במשהו."

לקחתי את תיק הכלים ויצאתי. נכנסתי לרכב שלי, טנדר איסוזו ישן שיש לו כבר מאתיים ועשרים אלף קילומטר על הגלגלים, ונסעתי. לא לחנות אינסטלציה. לסופר שופרסל דיל שברחוב הישן, ממש מתחת לבניין שלה.

חניתי בחוץ, ישבתי שם דקה בערך. חשבתי על המקרר הריק. על המטבעות המסודרות בשורה. על המשפט "אני יכולה לשלם," כאילו הדבר היחיד שהיא פחדה לאבד זה הכבוד שלה, לא האוכל.

נכנסתי פנימה עם עגלה. קניתי עוף שלם קפוא. מרק עוף בשקיות. לחם אחיד. ביצים. שיבולת שועל. תפוחים ובננות. ירקות קפואים. קפה נמס. חלב. דגני בוקר. חבילת עוגיות פשוטה. שום דבר מפואר. חשבתי כל הזמן מה יהיה קל לה להכין לבד, מה יחזיק כמה ימים, ומה יגרום למטבח שלה להרגיש קצת פחות בודד.

בקופה יצא לי חשבון של מאה ארבעים שקל בדיוק. שילמתי מהכיס שלי, בכרטיס האשראי הפרטי.

העמסתי את השקיות לתא המטען וחזרתי לבניין. עליתי שוב במדרגות, נשימה כבדה, שקיות בשתי הידיים.

כשגברת מלכה פתחה את הדלת היא נראתה מופתעת. "התעכבת."

"פקק בכביש, וגם היה תור בחנות," אמרתי.

העיניים שלה נעו לשקיות. "מה זה?"

הרמתי אותן. "החלק."

היא הביטה בי ארוכות, ואז צחקה בפעם הראשונה באותו יום. "אצלכם האינסטלטורים יש חלקים מוזרים."

"מוזרים מאוד."

נכנסתי למטבח, הנחתי שקית אחת אחרי השנייה. גברת מלכה הלכה אחריי בשתיקה. פתחתי את המקרר שלה, והתחלתי לסדר בפנים. עוף. חלב. ביצים. פירות. ירקות. מרק. לחם. אוכל אמיתי. הסוג של אוכל שגורם למטבח להרגיש שמישהו מחכה למחר.

כשסיימתי סגרתי את דלת המקרר. גברת מלכה עמדה שם, מסתכלת עליו. ואז כיסתה את הפה בכף יד.

"לא היית צריך לעשות את זה."

"אני יודע."

"אני לא יכולה לשלם לך על זה."

"את לא חייבת לי כלום."

היא הנידה בראש. עיניה התמלאו דמעות. "אני לא אוהבת להיות נטל על אף אחד."

נשענתי על השיש. "גברת מלכה…"

"את לא נטל."

היא הסתכלה לכיוון המזנון, לכיוון שתי התמונות הישנות. "בעלי, זאב, הוא היה עושה את כל זה. את הקניות, את הכביסה, את הכל."

הקול שלה נהיה קטן יותר. "הוא נפטר לפני שלוש שנים ומשהו. ליבו."

לא אמרתי כלום. לא היה הרבה מה להגיד.

היא ניגבה את הלחי בשרוול החולצה הדהויה. "אני עדיין קונה לפעמים אוכל בשביל שניים, בלי לשים לב."

המשפט הזה פגע יותר מכל דבר אחר. כי לפעמים אבל לא מודיע על עצמו בקול רם. לפעמים הוא נראה כמו לערוך שני מקומות בשולחן. לפעמים הוא נראה כמו קניית יותר מדי לחם. לפעמים הוא נראה כמו לעמוד מול מקרר ולהבין שנשאר רק פה אחד להאכיל.

גברת מלכה הביטה במדפים המלאים. "לא שמתי לב עד כמה זה התרוקן."

ידעתי שהיא לא מדברת רק על המקרר.

אף אחד מאיתנו לא דיבר. שעון הקיר המשיך לתקתק. ולרגע כל הדירה כאילו עצרה נשימה.

יצאתי כמה דקות אחר כך. כשהגעתי לטנדר, שמעתי אותה קוראת מהדלת. "רגע."

הסתובבתי. היא החזיקה שקית נייר קטנה. בפנים הייתה עוגייה אחת מהחבילה שקניתי.

"שכחת משהו."

חייכתי. "זה בשבילך."

היא הנידה בראש. "תיקנת לי את הכיור."

לקחתי את העוגייה. "בסדר, הוגן."

היא נשארה בפתח עד שירדתי מהעין. אכלתי את העוגייה ברמזור אדום ברחוב רגר. עוגייה זולה מהסופר, שום דבר מיוחד. אבל אני נשבע שהיא טעמה אחרת באותו יום.

כי לא הפסקתי לחשוב על האישה שספרה מטבעות כדי לשלם לי. על האישה שהתנצלה על בלגן שלא היה קיים. על האישה שאמרה שיום הקניות שלה זה יום חמישי, רק כדי שאיש זר לא יבין שנגמר לה האוכל. ועל האישה שהציעה לי מים גם כשכמעט לא נשאר לה כלום.

אני לא עשיר. יש לי חובות. הטנדר צריך גיר חדש. יש ימים שאני סופר את הכסף שלי לפני שאני ממלא דלק. אני לא איזה גיבור. אני סתם אינסטלטור ששם לב למשהו.

אחרי הקריאה ההיא לקחתי גם החלטה קטנה. פתחתי מחברת, ובכל חודש אני מסמן קריאה אחת אצל קשיש שגר לבד, שבה אני לא גובה שכר עבודה — רק עלות החלפים אם צריך. זה לא הרבה. זה לא יפתור לאף אחד את החיים. אבל זו דרך שלי לזכור את גברת מלכה.

חזרתי אליה פעם נוספת בחודש שאחרי, סתם, בלי קריאת עבודה. הבאתי איתי שקית קטנה, קפה נמס וכמה תפוזים. היא פתחה את הדלת, ראתה אותי בלי תיק כלים על הכתף, והבינה מיד.

"שוב חלקים מוזרים?" היא שאלה.

"הפעם זה רק ביקור," אמרתי.

היא הזמינה אותי פנימה, שמה קומקום על הכיריים, והוציאה שני ספלים במקום ספל אחד.