בת ים, סוף אוגוסט, שעה שמונה בערב, עדיין שרב. מיכל רגב עמדה על המרפסת בקומה השלישית ברחוב בלפור וספרה את מספר הכתמים על החולצה שלה. שלושה. כולם מלוכלכים ברוק של כלב במשקל שלושים ושניים קילו שהחליט, בפעם המי־יודע־כמה הערב, שהיא הכי מעניינת בעולם.
"דודו, תרד," היא אמרה לו, לא בכעס, פשוט עייפה. דודו — כן, ככה קראה לו, על שם הדוד שלה שגם הוא לא ידע מתי להפסיק לדבר — ירד, התיישב, ואז תוך שנייה וחצי כבר עמד שוב על הרגליים האחוריות, עם הצעצוף המשומש בפה, מזמין אותה למשחק משיכת חבל שישי באותו יום.
היא אימצה אותו לפני שישה שבועות מעמותת "לב כלבי" בחולון. מנהלת העמותה, אתי שגיא, הזהירה אותה מראש: "הוא ענק, הוא נלהב, והוא לא תמיד יודע כמה מקום הוא תופס בעולם." מיכל, שגרה לבד אחרי גירושין שהשאירו אותה עם דירת שלושה חדרים ותחושה שהבית שקט מדי, חשבה שזה בדיוק מה שהיא צריכה. רעש טוב. חיים.
מה שלא סיפרו לה — או שסיפרו ולא באמת קלטה — זה שדודו יגיע עם רשימה. פקודות שהוא כבר ידע: בוא, לא, שב, שכב. נשיקה כשמבקשים ממנו יפה. הוא עבר את מבחן ההתאמה לכלבים אחרים בהצטיינות. הוא היה מאולף שירותים בצורה מושלמת, לא עשה אף פעם עבירה בבית, ואהב את הכלוב שלו עד כדי כך שלפעמים נכנס אליו מרצונו סתם כדי לנוח.
אבל היו לו גם שלושה דקות של "זמזומים" — כך אתי כינתה את זה — פרצי אנרגיה פתאומיים שבהם הוא רץ במעגלים סביב הסלון כאילו מישהו הדליק בו מנוע. והיה לו קושי, כמעט קומי, להבין שהוא לא כלבלב קטן. הוא נשען על אנשים. הוא קפץ. הוא משך ברצועה כאילו הוא רתום לעגלת משא.
השכן ממול, אבנר כספי, בן שישים ושתיים, אלמן, ישב כל ערב על הכיסא הפלסטיק שלו במרפסת שלו וצפה במיכל מנסה, שוב ושוב, ללמד את דודו ללכת ברצועה בלי לגרור אותה על המדרכה.
"תני לי לנסות," הוא אמר לה יום אחד, אחרי שראה אותה כמעט נופלת כשדודו החליט לרדוף אחרי חתול רחוב ליד המכולת בפינה.
"אתה בטוח? הוא כבד."
"הייתי מאמן כלבים בצבא שלושים שנה. אני יכול להתמודד עם כלב אחד גדול."
זה היה השקר הראשון שאבנר סיפר לה, בלי כוונה רעה. הוא לא היה מאמן כלבים בצבא. הוא היה טבח בבסיס בנגב. אבל הוא כן גדל עם כלב רועה גרמני ענק בקיבוץ, וידע דבר או שניים על גבולות ועקביות.
תוך שלושה שבועות, אבנר ומיכל פיתחו שגרה: הוא לוקח את דודו לטיול קצר בבוקר, היא לוקחת אותו בערב, ובסופי שבוע הם יורדים יחד לחוף הים בת ים, לא רחוק מטיילת בת גלים, כדי לתת לו להתפרק בחול בלי רצועה, במקום המיועד לכלבים ליד מסעדת "הדייג הזקן".
זה עבד. עד שלא עבד.
בסוף ספטמבר, אחרי חג הסוכות, דודו קפץ על ילד בן שבע שביקר את השכנים בקומה השנייה. שום נזק פיזי — הילד אפילו צחק — אבל האמא צרחה, ואבנר שמע את הצרחה מהמרפסת שלו ורץ למטה מהר מדי בשביל בן שישים ושתיים, ונקע את הקרסול.
מיכל הגיעה הביתה מהעבודה — היא עבדה כרוקחת בבית מרקחת "סופר-פארם" בקניון עזריאלי חולון — ומצאה את אבנר יושב על המדרגות, רגל מורמת, ואת דודו קשור לעמוד המעקה, ראש מושפל, זנב בין הרגליים.
"מה קרה?"
"הוא לא עשה כלום רע," אמר אבנר מיד, לפני שהיא הספיקה לשאול עוד שאלה. "הוא רצה לשחק. הוא לא יודע שהוא שוקל כמו ילד בן עשר."
זו הייתה נקודת המפנה, אבל לא בגלל התקרית עצמה. זה היה משהו באופן שבו אבנר הגן עליו — כאילו זה הכלב שלו, לא שלה. מיכל הבינה, בעודה עומדת שם עם תיק העבודה על הכתף והמפתחות עדיין ביד, שמשהו נוסף השתנה בשישה השבועות האלה. היא לא הייתה לבד כשהיא באה הביתה. גם כשאבנר לא היה שם פיזית, היא חשבה עליו, על מה שהוא יגיד, על איך הוא ילטף את דודו מאחורי האוזניים ויגיד "טוב, חבוב, טוב."
היא לא סיפרה לו את זה. במקום זה היא אמרה: "צריך שיעורי אילוף אמיתיים. לא עוד אימפרוביזציה."
הרשמה למאלף מקצועי, רון אבידור, שעבד מסטודיו קטן ברחוב הראשונים בבת ים, עלתה שמונה מאות שקלים לשמונה מפגשים. מיכל שילמה את הסכום המלא מהחיסכון שלה, בלי לחשוב פעמיים, כי מה שהיא באמת קנתה זה לא רק ציות. היא קנתה זמן — עוד שמונה שבועות שבהם אבנר ילווה אותם לשיעורים, ישב על הספסל בגינה הציבורית ליד הסטודיו וימתין, ואחר כך ילך איתה ועם דודו לשתות קפה בבית הקפה בפינה.
רון לימד אותם משהו שאף אחד מהם לא ציפה: שדודו לא היה בעיה. הבעיה הייתה שאף אחד לא הראה לו מהם הגבולות בעקביות. "הוא כלב שרוצה לרצות," אמר רון בשיעור השלישי, כשדודו הצליח סוף־סוף ללכת לצד מיכל בלי למשוך, "אבל אתם צריכים להראות לו מה זה אומר. שניכם. יחד."
המילה "יחד" תלתה באוויר. מיכל הביטה באבנר. אבנר הביט בה בחזרה, ואז מהר מדי הפנה את המבט לכלב, כאילו נתפס במשהו.
בחודש נובמבר, כשהחורף הישראלי החל להביא גשם ראשון והרחובות בבת ים הריחו לפתע אדמה רטובה במקום אבק ים, אבנר הציע לה לבוא לגור אצלו. לא ניסח את זה ישירות — הוא אמר "יש לי חדר עבודה ריק, אולי כדאי שדודו יעביר לשם את הכלוב שלו, יהיה לו יותר מקום." אבל שניהם ידעו על מה מדובר באמת.
היא לא ענתה מיד. במקום זה היא הלכה הביתה, ישבה על הרצפה עם דודו, ומשכה בחבל המשחק שלו בשקט, בזמן שהיא חשבת. הוא היה כבד עליה, ממש, כשטפח בכף רגלו על החזה שלה בהתלהבות, וזה כאב קצת, וזה גם היה נעים.
בבוקר שלמחרת היא הלכה לעורך הדין שלה, גיא פלד, שטיפל בהסכם הגירושין שלה שנה קודם לכן. היא ביקשה ממנו לנסח הסכם שיתוף בעלות על דודו — לא מסמך רגשי, מסמך ממשי, עם סעיפים על עלויות וטרינר, אחריות בזמן נסיעות, ומי מחליט אם משהו קורה לכלב שדורש בחירה קשה. היא שילמה שש מאות וחמישים שקלים על שעתיים של עבודה משפטית.
כשהיא הביאה את הניירת לאבנר, הוא הביט בה בהלם.
"את רוצה חוזה? בשביל כלב?"
"אני רוצה שיהיה ברור שהוא שלנו. לא שלי, לא שלך. שלנו. ושאם אתה נכנס לחיים שלי, אתה נכנס באמת, לא כמישהו שיושב על ספסל וממתין שיזמינו אותו פנימה."
אבנר קרא את הדף פעמיים. אחר כך הוא הוציא עט מהמגירה שלו — עט זול, כחול, עם הלוגו של קופת חולים כללית — וחתם.
דודו, שלא הבין כלום מכל זה, בחר בדיוק באותו רגע להביא את הצעצוף שלו, לשים אותו על הדף החתום, ולהניח את הראש על הברכיים של אבנר, ומחכה שמישהו סוף־סוף ימשוך.
