ברחוב ההגנה בחולון, בקומה השלישית בלי מעלית, גרה נילי אשכנזי, בת שישים ושתיים, גננת בפנסיה. כל בוקר היא יורדת לקנות עיתון וחלה טרייה מהמאפייה של יוסי בפינה, ואם הרדיו אצלו פתוח על תחנת "כאן קול המוזיקה" היא נשארת עוד כמה דקות לשמוע את השיר עד הסוף. שלושים ואחת שנה היא גידלה ילדים של אחרים בגן "פרחי השרון", ובבית שלה, בקערת פירות על השיש, מונחת תמונה ישנה של הבן שלה, אורי, מהיום שגמר טירונות.
אורי גר עכשיו בבאר שבע עם אשתו, רוני, ושני הילדים. הוא מנהל סניף של רשת חומרי בניין, משכורת סבירה, משכנתא על הראש עד שני אלף וחמישים ושמונה. שנתיים הוא לא ביקר. לא כי הוא כועס — פשוט העבודה, הילדים, הפקקים בכביש שבע. נילי לא מתלוננת. היא כותבת לו הודעות בוואטסאפ עם יותר מדי אימוג'ים, ומצרפת תמונה של החלה שהיא אפתה, ומחכה.
מה שאורי לא יודע — כי נילי אף פעם לא סיפרה לו — זה שלפני ארבעה חודשים היא גילתה גוש בבדיקה השגרתית בקופת חולים מכבי. לא סרטן, ברוך השם, אבל ניתוח שדרש שתישאר לילה בבית החולים וולפסון, לבד, עם שכנה בשם רחל שהחזיקה לה יד בחדר המתנה כי אין לה אף אחד אחר בעיר.
בערב שלפני הניתוח נילי ישבה על הספה עם הפנקס הירוק הישן שלה — פנקס שבו היא כותבת, כבר עשרים שנה, לא רשימת קניות, אלא תפילות. היא פתחה אותו על השיש, ליד קערת הפירות, ולידו כוס תה שכבר התקרר, וכתבה במילים שלה, לא יפות במיוחד, לא לשם מישהו אחר לקרוא:
"ריבונו של עולם. אם אתה פותח לי דלת, תפתח שתיים לאורי. תן לו כוח בעבודה, תן לרוני סבלנות עם הילדים, תשמור על הבריאות שלהם כשאני לא שם לשמור בעצמי. אני לא מבקשת עושר. אני מבקשת שהוא ידע שיש לו אמא שמתפללת בשבילו כל לילה, גם כשהוא לא מתקשר. אם יש לי מזל שמור אצלך בשבילי — תן לו את שלו קודם."
הניתוח עבר בסדר. שלושה ימים אחר כך היא כבר הייתה בבית, עדיין כואבת, עדיין לבד, מכינה לעצמה מרק עוף כי אין מי שיכין לה. את זה היא כן סיפרה לאורי — בהודעה קצרה, בלי דרמה: "היה ניתוח קטן, הכל בסדר עכשיו." הוא ענה אחרי יומיים: "מה?! למה לא אמרת?! אמא, אני בא."
הוא הגיע ביום שישי בצהריים, בלי הודעה מוקדמת נוספת, ברכב עם רוני והילדים בגיל שש ותשע. עמד בפתח הדירה ברחוב ההגנה עם שקית מהסופר ובה תרופות ופירות, ומאחוריו רוני מחזיקה את הקטנה שכבר לא זוכרת איך סבתא נראית מקרוב. נילי פתחה את הדלת בפיג'מה של הבוקר, בלי איפור, בלי הכנה — ועמדה שם, לא יודעת אם לבכות או לצחוק.
אורי לא אמר הרבה. הוא נכנס, פתח את המקרר, ראה שיש בו רק ביצים וגבינה לבנה, ויצא לקנות בעצמו בסופר של רמי לוי בקניון עזריאלי חולון — עוף, ירקות, לחם. באותו לילה הוא בישל במטבח הקטן שלה, בעוד רוני שוטפת כלים ומספרת לה על הגן החדש שהילדים עברו אליו, ונילי ישבה על הכיסא ליד השולחן, כמעט לא מדברת, רק צופה בבלגן שהם עשו במטבח שלה.
בשלוש בלילה, אחרי שכולם נרדמו — הילדים על מזרנים בסלון, אורי ורוני בחדר השני — נילי קמה, לקחה את הפנקס הירוק, ובאור החלש של המנורה הקטנה ליד המיטה כתבה עוד שורה:
"תודה. לא ידעתי איך לבקש את זה, אבל ביקשתי, וזה בא. עכשיו אני יודעת שכשאני קוראת, מישהו עונה — גם אם לא באותו רגע."
בבוקר, לפני שהם חזרו לבאר שבע, אורי מצא אותה מסדרת את המגירה עם הניירת — ביטוח לאומי, תעודות, קבלות מהניתוח. הוא שאל מה היא עושה. היא אמרה: "מסדרת. שאם פעם תצטרך, תדע איפה הכל." הוא לא ענה מיד. אחר כך ישב לידה על השטיח, לקח את הפנקס הירוק בלי לבקש רשות, ודפדף בשקט בעמודים האחרונים — לא בכל הפנקס, רק בשלוש השנים האחרונות. הוא לא אמר כלום על מה שקרא. רק קם, הלך למגירה שממנה היא הוציאה את הניירות, והוציא משם דף ריק.
"תני לי עט," הוא אמר.
הוא כתב את שני מספרי הטלפון שלו — הקווי בסניף והנייד הפרטי — ותלה אותם עם מגנט על דלת המקרר, מעל תמונת הטירונות הישנה. "זה לא בשביל חירום," הוא אמר. "זה בשביל יום שלישי סתם. תתקשרי גם ביום שלישי סתם."
נילי לא ענתה לו כלום. היא רק פתחה שוב את הפנקס הירוק, בעט שהוא נתן לה, וכתבה שורה אחת אחרונה לפני שסגרה אותו והחזירה למגירה, ליד קערת הפירות שבה כבר לא הייתה רק תמונה ישנה אחת, אלא גם מספר טלפון חדש, כתוב ביד לא שלה.
