קוראים לי מירב כהן, אני בת חמישים ושתיים, ואני גרה בחיפה, בשכונת כרמליה, באותה דירה שאני גרה בה כבר עשרים ואחת שנה. לשם הגעתי כשהתחתנתי עם עודד, אלמן עם שני תאומים קטנים, איתן ונועם, שהיו אז בני חמש. אמם, שולה, נפטרה מסרטן השד רק חצי שנה לפני שהכרתי את עודד, והשאירה אותו שבור, מטפל לבדו בשני ילדים שעדיין לא הבינו למה אימא לא חוזרת מבית החולים הזה בכרמל.
מהיום הראשון ידעתי דבר אחד בוודאות: לא באתי לתפוס את מקומה של שולה. גם עודד הבין את זה, וגם הילדים, כשהתבגרו וידעו לשאול. באתי כדי להיות. פשוט להיות שם. אני הייתי זו שליוותה אותם לגן בשכונה, שבישלה את ארוחת הערב כל יום, שהחליפה דחוס לילה שלם כשהחום לא ירד, שהגיעה לכל שיחת הורים בבית הספר "רעות", שלמדה לקלוע צמות כשהם היו קטנים יותר ממה שהם היו מוכנים להודות, שבכתה איתם בכל פעם שמשהו כאב. ובלי שתכננתי את זה, ובלי שאף אחד הכריז על זה בקול, הפכתי להיות אימא שלהם בכל מה שחשוב. את שולה לא מחקנו אף פעם. התמונות שלה נשארו על המזנון בסלון, ודיברנו עליה כשזה היה טבעי.
מה שרוב האנשים לא ידעו, אפילו הבנים עצמם לא ידעו עד לפני כמה שבועות, זה שאני לא יכולה ללדת. גילוי רפואי עוד לפני שהכרתי את עודד, אנדומטריוזיס חריף שסגר עליי את הדלת הזאת לתמיד. הרבה שנים חשבתי שלעולם לא אדע מה זה לגדל ילד משלי. איתן ונועם, בלי לדעת את זה, מילאו את החלל הזה בדרך שאני לא יכולה להודות עליה מספיק.
עודד נפטר לפני חמש שנים. התקף לב בזמן נהיגה בכביש החוף, בדרך חזרה מהעבודה שלו במפעל בקריית אתא. נשארתי אלמנה עם שני נערים בני שלוש עשרה באחריותי. חוקית לא הייתי אמא שלהם. לא הייתה שום תעודה שקושרת אותי אליהם. זכורה לי שיחה עם אחותו של עודד, שבכוונה טובה אמרה לי שאולי טוב יותר לילדים לעבור לגור עם דודה שלהם מצד אמם, אישה עם יותר אמצעים, דירה גדולה ברעננה. לא התייחסתי להצעה הזאת אף לרגע. הם היו הילדים שלי, עם ניירת או בלי, וככה המשכתי, עובדת משמרות כפולות בבית החולים רמב"ם כאחות, כדי לגדל אותם.
איתן ונועם מלאו שמונה עשרה לפני שלושה שבועות, בשבת בתחילת אוקטובר. תכננו ארוחת ערב פשוטה בבית, בלי שום דבר מפואר, כי אף פעם לא היה לנו הרבה כסף לחגיגות גדולות. אחרי שכיבו את הנרות, כשהתחלתי לפנות את השולחן, איתן בקש שאשב, שיש לשני ההם דבר חשוב לדבר איתי עליו. הרגשתי קשר בבטן, חשבתי שהולכים לדבר על תוכניות לעזוב את הבית, ללמוד במקום אחר, משהו שידעתי שיגיע מתי שהוא.
"מירב", פתח נועם, קורא לי בשם כמו שהוא תמיד עשה, אף על פי שבשבילם הייתי אימא בכל דבר חוץ מהניירת. "דיברנו על זה בינינו חודשים. אנחנו יודעים שרצית ילדים משלך, שלא יכלת, ושבכל זאת נתת לנו הכל כמו שאימא נותנת לילד ביולוגי, בלי לבקש שום דבר בתמורה."
איתן המשיך, העיניים שלו כבר נוצצות. "חקרנו, דיברנו עם עובדת סוציאלית. יש בית ילדים כאן בחיפה, בהדר, עם ילדות קטנות שמחפשות משפחה. אנחנו רוצים שתבואי איתנו להכיר אותן, בלי שום התחייבות, פשוט לראות. ואם תרגישי שאת רוצה להמשיך בתהליך אומנה או אימוץ, אנחנו נעזור לך, בכסף, בזמן, בכל מה שיהיה צריך. אנחנו כבר מבוגרים, יכולים לעבוד, יכולים באמת לתרום. אנחנו רוצים שתקבלי את ההזדמנות להיות אימא מההתחלה, כמו שאנחנו הרגשנו שהיית שלנו, גם בלי שום ניירת שאמרה את זה."
לא הצלחתי להוציא מילה הרבה זמן. הדמעות התחילו לרדת בעצמן, ושניהם ניגשו לחבק אותי, מגושמים כמו שתמיד היו כשהם הביעו אהבה, שני הבחורים הגבוהים האלה שכשהיו קטנים נרדמו כל אחד תפוס בזרוע אחת שלי.
בשבוע שאחרי נסענו שלושתנו לבית הילדים בהדר. הכרתי כמה ילדות, אבל הייתה אחת, תמר, בת שלוש, עם מבט רציני שהזכיר לי משהו, את המבט שהיה לאיתן ונועם כשהכרתי אותם, שני ילדים קטנים שאיבדו מוקדם מאוד מי שאהבה אותם. פתחנו בתהליך האומנה. התחלנו למלא טפסים במשרדי הרווחה בוועדת האימוץ המחוזית, ועובדת סוציאלית בשם שרית ליוותה אותנו דרך כל מה שהיה צריך למלא ולחתום.
התהליך לא היה קל. היו ראיונות, ביקורי בית, בדיקות רקע, המתנה שהתארכה שבועות ואז חודשים. בפברואר הגיע יום הביקור הראשון בלי מפקחת, רק אני ותמר בדירה שלי בכרמליה, בחדר ששיפצנו, איתן ונועם צבעו את הקירות בצהוב בעצמם בסופ"ש אחד. תמר הביאה איתה דובי קטן ושאלה אם מותר לה לשים אותו על המיטה. אמרתי לה שזאת המיטה שלה, אם היא תרצה. היא לא ענתה, רק הניחה את הדובי ישר במרכז הכרית, בדיוק כמו שאדם קובע שהוא נשאר.
חודש לפני אישור האומנה הסופי קרה דבר שלא תכננתי. דודה של עודד, אותה אישה מרעננה שלפני חמש שנים הציעה שהבנים יעברו לגור איתה, התקשרה. היא שמעה מהמשפחה שאני נמצאת בתהליך אימוץ, ואמרה לי בטלפון, בלי התנצלות, שלדעתה "אישה בגיל שלי, אלמנה, בלי בעל, לא צריכה לקחת על עצמה ילדה קטנה שלא שלה." אמרתי לה שתמר כבר שלי, בדיוק באותה דרך שאיתן ונועם היו שלי מהיום הראשון, בלי קשר לדם, ושלא ביקשתי את דעתה. היא שתקה בטלפון, ואז אמרה "כרצונך" וסגרה.
בחודש מרץ, יום שלישי אחר הצהריים, שרית הגיעה לדירה עם תיקיית ניירת ירוקה, אותה תיקייה שעקבה אחרינו חודשים. ישבנו בסלון, איתן ונועם שניהם לקחו יום חופש מהעבודה כדי להיות שם, תמר ישבה על הרצפה משחקת עם הדובי שלה בלי לדעת מה קורה מעליה. שרית הוציאה את הדף האחרון, ההחלטה הרשמית של ועדת האימוץ: האומנה מאושרת, בקרוב יתחיל תהליך האימוץ המלא.
חתמתי בעט שאיתן הושיט לי, היד שלי רועדת קצת. נועם צילם את הדף בטלפון ושלח לדודה של עודד הודעה אחת, בלי מילים נוספות: תמונת האישור, ותחתיו רק "היא שלנו." לא קיבלנו תשובה, ולא ציפינו לה.
בערב, אחרי ששרית עזבה, בישלתי ארוחת ערב כמו תמיד, שניצל ואורז, ותמר עמדה על כיסא לידי מנסה לעזור לי לסדר את הצלחות. איתן הדליק את הרדיו הישן של עודד, זה שעמד על המזנון בין התמונות של שולה, ונועם משך כיסא שלישי לשולחן, בשביל תמר, ושם עליו כרית כדי שתוכל להגיע לגובה. ישבנו ארבעתנו לאכול, ובפעם הראשונה מזה חמש שנים השולחן הזה היה מלא.
