שרונה כהן בת שלושים ושתיים ישבה על הספה בסלון ברמת גן וספרה. לא כספים, לא ימים בלוח. היא ספרה כמה פעמים ביקשה מעידן, בעלה, לשים לב. חמש פעמים בשבוע האחרון. שבע פעמים בחודש שקדם לו. אחרי זמן מה מפסיקים לספור בקול, וממשיכים לספור בשקט בתוך הראש.
היא ניהלה את מחלקת הלקוחות בחברת ביטוח ברחוב הברזל בתל אביב, תפקיד שדרש ממנה להקשיב לאנשים זרים שמונה שעות ביום ולהבין מה הם לא אומרים בפה מלא. בבית, עם עידן, שום דבר מהמקצועיות הזאת לא עבד. הוא לא שמע אותה אפילו כשהיא דיברה בקול רגיל.
זה התחיל בלי אירוע ספציפי. לא היתה בגידה, לא היתה מכה, לא היה שום דבר שאפשר להראות עליו באצבע ולהגיד "זה". היו רק מילים. משפטים קטנים שעידן השליך בדרך, כמו חפצים שהוא לא טרח להרים אחרי זריקה.
"את שוב מגזימה", אמר לה בליל שישי, כשהיא סיפרה לו שהרופאה שלה הציעה לעשות בדיקות נוספות בגלל כאבים בבטן שלא חלפו שבועיים. הוא לא הרים את הראש מהטלפון.
"זה לא הזמן המתאים לדבר על זה", אמר כשהיא ניסתה לדבר על ההלוואה שלקחו משותפת על הדירה ברחוב ביאליק, הלוואה של שלוש מאות ושמונים אלף שקל שהוא רישם על שמו בלבד "כי זה יותר נוח למשכנתא", כך הוא הסביר לפני שלוש שנים, ושרונה חתמה בלי לקרוא טוב את הנייר, כי היא סמכה עליו.
הימים שהיו צריכים להיות החמים ביותר ביניהם, היו הקרים ביותר. כשהיא בכתה אחרי שהרופאה אמרה לה את המילה "ציסטה" ו"בדיקה נוספת", עידן ישב במרחק של שני מטרים ואמר "זה בטח לא רציני, את מגזימה כמו תמיד". לא חיבוק. לא שאלה. רק הערכה קרה שסיכמה את הפחד שלה כהגזמה.
שרונה לא עזבה בלילה הזה. היא לא עזבה גם בלילה שאחריו. היא עזבה בהדרגה, בתוך עצמה, בלי שעידן ישים לב בכלל. הוא המשיך לאכול את החביתה שהיא הכינה בבוקר, המשיך לישון לידה, המשיך לשאול "מה יש לאכול" כשחזר מהעבודה בחברת הביטוח שבה עבד כסוכן. הוא לא ראה שהאישה שיושבת לידו כבר לא נמצאת שם באמת.
היא התחילה לכתוב רשימה במחברת קטנה שהחזיקה בתיק. לא רשימת משימות. רשימת תאריכים. התאריך שבו היא סיפרה לו על הציסטה ולא קיבלה שום תגובה. התאריך שבו הוא קרא לה "דרמטית" כששאלה אם הוא זוכר בכלל שהם היו צריכים לנסוע לחתונה של דנה, אחותה, בחיפה. התאריך שבו הוא אמר "תתגברי, לכולם יש בעיות" כשהיא ניסתה לדבר על אמא שלה שאובחנה עם סוכרת.
היא לא רשמה את זה כדי להתלונן. היא רשמה את זה כי זה היה הדבר היחיד שהרגיש אמיתי לה. הוכחה שהיא לא ממציאה, שהיא לא "מגזימה" כמו שהוא אמר לה בקביעות.
שלושה חודשים אחרי התאריך של הציסטה, שרונה ישבה במרפאה ברחוב איבן גבירול וחיכתה לתוצאות. היא חיכתה לבד. התקשרה לעידן פעמיים. הוא ענה בהודעת טקסט: "אני בפגישה, תעדכני". התוצאות היו טובות, הציסטה הסתבררה כלא מזיקה. אבל שרונה לא הרגישה הקלה. היא הרגישה משהו אחר, חדש: ודאות.
היא הבינה שמה שהיא מחכה לו כבר לא קיים. היא לא מחכה שעידן יתעורר ויבין. היא בדקה אותו, שוב ושוב, ולא מצאה שם אדם שמסתכל עליה ורואה אותה. היא מצאה אדם שרגיל לכך שהיא תמיד תהיה שם, ולכן הפסיק להשקיע באמת בלהחזיק אותה.
היא לא עשתה סצנה באותו ערב. בבית, היא פתחה את המקרר, שלפה עגבניות ובצל, וקצצה אותם על קרש העץ כמו כל יום, הכינה לעידן ארוחת ערב, ישבה לידו וצפתה בתוכנית בטלוויזיה. מבחוץ זה היה נראה בדיוק כמו כל יום אחר. בפנים היא כבר כתבה את הפרק הבא.
במשך השבועיים הבאים שרונה פנתה לעורכת דין, מיכל אבירם, שמשרדה ברחוב רוטשילד. היא הביאה את כל המסמכים: הסכם ההלוואה, קבלות על תשלומים שהיא העבירה מהחשבון שלה למשכנתא גם כשההלוואה היתה רשומה רק על שם עידן, תדפיסי בנק שהוכיחו שבמשך שלוש שנים היא שילמה כמעט מחצית מהסכום החודשי. מיכל הסתכלה בניירות ואמרה לה בפשטות: "זה לא נראה הוגן. את יכולה לדרוש הכרה בחלק שלך בנכס, או לדרוש השבה כספית. יש לך בסיס טוב".
שרונה לא דרשה נקמה. היא דרשה את מה שהיה שלה.
יום שלישי אחר הצהריים, עידן חזר מהעבודה וגילה את הדירה כמעט ריקה מהחפצים של שרונה. על שולחן המטבח חיכה לו תיקייה כחולה עם המסמכים: בקשה פורמלית להחזר של מאה ושמונים אלף שקל שהוא שילמה למשכנתא על נכס שרק שמו שלו היה כתוב עליו, וכרטיס ביקור של עורכת הדין מיכל אבירם, עם הערה בכתב ידה: "לפניות בנושא ההלוואה המשותפת, יש לפנות אליי בלבד".
הוא התקשר אליה שבע פעמים באותו ערב. היא לא ענתה אפילו פעם אחת.
שרונה עברה לדירה שכורה קטנה ברחוב דיזנגוף, קומה שלישית בלי מעלית, חדר וחצי שהיא בחרה כי היא נראתה לה כמו מקום שהיא יכולה לנשום בו. היא הגישה את התביעה באמצעות עורכת הדין. שלושה חודשים אחר כך הגיע הסדר: עידן הסכים להעביר אליה שישים ואחד אלף שקל כפיצוי על חלקה בתשלומי המשכנתא, במקום להמשיך למשפט שהיה עולה לו הרבה יותר, גם בכסף וגם בזמן.
הוא עמד מול דלת הדירה ברחוב דיזנגוף פעם אחת, אחרי שהגיע ההסדר, וביקש לדבר. היא פתחה את הדלת רק עד חצי.
"אני לא רוצה להתחתן איתך מחדש, עידן", אמרה. "אני רוצה שהחשבון הזה יסתכם. זה הכול."
הוא לא ידע מה לענות. היא סגרה את הדלת בעדינות, לא בטריקה. חזרה לשולחן שלה, שבו המחברת הקטנה עם הרשימה של התאריכים כבר נחה בתוך מגירה, סגורה.
