**עוגיות של רונן, “האווז המוזהבת” ברמת החי”ל, והכרטיס שהפסיק לעבוד בשבע בבוקר**

רונן התרכן אליי ולחש: "תסתירי את הידיים מהשולחן, רואים את הכוויות."

הסתרתי אותן. הנחתי את הכפות על הברכיים, שילבתי אצבעות. שני כתמים לבנבנים בגב כף היד השמאלית — כל אחד בגודל מטבע עשרה שקלים. סימנים מתבנית אפייה שתפסתי לפני שנה וחצי בלי כפפה. התבנית בערה, המשמרת חיכתה, הקרואסונים היו עומדים להישרף — תפסתי בידיים חשופות. על הצלקות האלה כבר שכחתי מזמן. רונן לא.

ישבנו במסעדה "האווז המוזהבת" בתל אביב, באחד הבניינים הישנים ברמת החי"ל, לא רחוק מהקניון. אולם גבוה, מפות לבנות כבדות, מלצרים בחליפות שחורות. רונן לא הזמין אותי למסעדה כבר שלוש שנים. וכשהוא התקשר ביום חמישי — "מחרתיים ארוחת ערב עם השותפים, תתלבשי יפה" — שאלתי אותו פעמיים אם שמעתי נכון.

"יפה" בשביל רונן אומר שמלה, נעלי עקב, ושלא יהיה ממני ריח של מאפייה. בזה לא הצלחתי לעולם. אני קונדיטורית, יש לי קונדיטוריה משלי כבר שמונה שנים, ברחוב אבן גבירול בתל אביב. וניל הוא חלק ממני. אני יכולה להתקלח, להתלבש, להתבשם — הריח המתוק הזה נשאר בשיער, על העור, בין האצבעות. רונן לא יכול לסבול את זה.

מולנו ישבו שניים. אישה בשנות השלושים לחייה — שיער חום לכתפיים, שמלה צמודה באפור כהה, שרשרת דקה עם תליון. ישבה זקופה, בטוחה בעצמה, כמו מישהי שיודעת שמתבוננים בה. ולצידה גבר, גם הוא צעיר, בלי עניבה. סיבב מזלג בין האצבעות והשתעמם בגלוי.

רונן הציג אותם: "ליאת ואבי. השותפים שלי בפרויקט החדש."

ליאת הושיטה לי יד, חטופה, ומיד הסתובבה לרונן. "רונני, הזמנת את היין מהפעם הקודמת?"

רונני. הפעם הקודמת. רשמתי לי בראש את שניהם. רונן הזמין בקבוק עם שם צרפתי מסובך. אני לא מבינה גדולה ביינות. אבל אני מבינה עד השקל האחרון עלויות חומרי גלם לקרם מסקרפונה ואת המרווח על כל קינוח בוויטרינה שלי.

המלצר מזג לכוסות, ליאת הרימה את כוסה והביטה ברונן כאילו היו רק שניהם בשולחן. "לחיים ההצלחה." "לחיים ההצלחה," חזר רונן. הקיש איתה ראשון. אחר כך עם אבי. אחר כך — איתי.

שתיתי מהיין והקשבתי. רונן דיבר על "הפרויקט" — קו מוצרים חדש לקונדיטוריה, סבבי גיוס, התפשטות לרשתות סופרמרקטים בכל הארץ. הקול היה חם, הידיים נעו בנדיבות. שתי טבעות ביד הימנית — אחת כסף מסיבית ואחת דקה עם אבן שחורה — נצצו בכל תנועה. קנה אותן לפני שנתיים עם כרטיס החברה. החליט שלמנהל העסקי של הקונדיטוריה "מגיע סטטוס".

על קו מוצרים חדש לא שמע אף אחד בקונדיטוריה שלי. לא אני, לא יובל רואה החשבון, לא הטכנולוגית, לא האופים. רונן חישב את כל זה ממש כאן, מעל המפה הלבנה, בשלווה ובזרימה.

ליאת הקשיבה, הנהנה, נגעה בשפת הכוס בקצה האצבע. שאלה שאלות — רק על נפח וכמות. אבי שתק.

הגישו מנה ראשונה — טרטר טונה על קרוטונים משחור. בדקה אני באופן אוטומטי את השירות: סידור מדויק, רוטב שנמשח במברשת, לחם פריך כמו שצריך. הרגל מקצועי — חמש עשרה שנה במטבח לא נכבות בערב אחד. רונן הבחין שאני בוחנת את הצלחת. "תאכלי נורמלי," לחש. "לא כמו בטעימה."

הגישו מנה עיקרית. חתכתי עגל והתבוננתי. רונן התרכן לליאת, אמר לה משהו באוזן — היא צחקה קצר, בקול עמוק. אבי הביט בשעון.

אז המלצר שעבר קרוב פגע בקצה השולחן. הכוס התנדנדה. ורונן, באינסטינקט, הניח יד על שלי — צמד אותה למפה, כאילו הגן עליי. שנייה אחת. האצבעות היו חמות, חזקות. ואז הוריד את היד — וההבעה חזרה לקודמת. קשה.

"אל תכפפי את הגב. ותחזיקי את המזלג נורמלי. את לא במטבח."

התרוממתי. שנייה אחת של חמלה על עשר מכות. חמש עשרה שנה כך. ובכל פעם מקווים שהחמלה אמיתית והמכות מקריות. אף על פי שכבר יודעים מזמן שזה הפוך.

המחשבה הגיעה מעצמה: אולי הוא צודק. אולי אין לי מקום כאן, בין החלונות הצבעוניים והכסף הכבד. אישה שמריחה וניל, לא יודעת להבדיל בין "קברנה" ל"שרדונה" ומסתירה מתחת לשולחן ידיים עם כוויות. אולי אני באמת מביישת אותו.

המחשבה נמשכה עשר שניות. אחר כך ליאת נגעה בזרוע של רונן — באופן טבעי, כאילו לא עשתה את זה לראשונה — והתעוררתי.

"גם קטרין בעסקים?" שאלה ליאת והסתובבה אליי.

רונן הקדים אותה: "קטרין בייצור. במטבח." החיוך שלו נראה כאילו מתנצל על דבר לא חשוב. "היא שלנו, הטבחית."

"קונדיטורית," תיקנתי אותו. "ובעלים של קונדיטוריה. העסק שלי."

רונן הסמיק. מתחת לעצמות הלחיים הופיעו כתמים כהים, האצבעות לפתו את המפית. הוא לא סבל את המילה הזאת — "שלי" — מהפה שלי. בייחוד לפני אנשים.

"מעניין," אמרה ליאת בטון שליו. "ומתי זה כבר?"

"שמונה שנים."

הנהנה ולא פנתה אליי יותר. ארוחת הערב נמשכה עוד שעה וחצי. רונן דיבר. ליאת צחקה. אבי סיים את הבשר, הלך "לעשן" וחזר רק לקינוח. ואני התבוננתי. שמתי לב איך ליאת מכירה את מיקום החדרים הפרטיים — הצביעה לכיוון הקומה העליונה בלי להביט שמה. איך הנהנה למלצר שהתקרב כמו בעלת הבית, בלי מילה. איך רונן מזג לה יין לפני שמזג לי.

פרטים קטנים. לחוד — כלום. בסך הכל — תמונה.

כשהביאו את החשבון, רונן כיסה אותו בכף היד. שלף מהארנק כרטיס — שחור, עם סמל הבנק. "ארוחת עבודה," הכריז. את הכרטיס ההוא הכרתי. של החברה. של הקונדיטוריה שלי.

במונית בחזרה הביתה שתקנו. רונן שקוע בטלפון. התבוננתי בידיים שלי. כתמים לבנבנים מכוויה. יבלת מהמערוך בכף היד הימנית. קמח שנכנס מתחת לציפורניים ולא נשטף כמה שתשטפי.

בידיים האלה פתחתי לפני שמונה שנים את הקונדיטוריה. בהלוואה מאמא ובחסכונות שלי. לשתי בצק ארבע עשרה שעות ביום, עד שהעסקתי אופה ראשון. חתמתי על חוזה ראשון עם רשת מסעדות. ורונן משך מהכרטיס שלי — והתבייש בי לפני אישה שקוראת לו "רונני".

בבית שכבתי במיטה. רונן נכנס לאמבטיה, מים זרמו שם הרבה זמן. שכבתי בחושך וחשבתי — לא עליו. על אמא. אמא עבדה שלושים שנה כקופאית בשופרסל בתל אביב. אבא התבייש בה לפני חברים — היא "פשוטה", בלי תואר, הידיים שלה מריחות משטרות ומכרטיסי אשראי. אמא שתקה. כל החיים. ואני בגיל עשרים וחמש נשבעתי שזה לא יקרה לי. וחמש עשרה שנה עשיתי בדיוק את אותו הדבר.

נרדמתי רק בשלוש.

בחמש התעוררתי. הרגל: הקונדיטוריה נפתחת בשמונה, הבצק צריך לתפוח בשש. רונן ישן — מתפרקד על המיטה, השמיכה דחופה לקיר. לא הפרעתי לו. הדרך ארכה עשרים דקות. שבת, העיר ריקה, הרמזורים מהבהבים בצהוב, בתחנות אין נפש חיה.

הקונדיטוריה — בקומת הקרקע של בניין מגורים ברחוב אבן גבירול. ויטרינה ואזור מכירה בחזית, מטבח הכנה מעבר למחיצה, משרד קטן של רואה החשבון בכניסה האחורית. נכנסתי מהכניסה האחורית, הדלקתי אור, קשרתי סינר. התנור חימם. שק קמח על השולחן — כבד, עשרים וחמישה קילו, אני סוחבת אותם ביד אחת כבר מזמן. חמאה מהמקרר. הידיים ידעו את הסדר יותר טוב מהראש.

והראש היה עסוק בדבר אחר. לא במילים של רונן — אליהן התרגלתי. בפעם הראשונה הוא אמר לי "אל תביכי אותי" בחתונה של חבר שלו, חצי שנה אחרי החתונה שלנו. הייתי בת עשרים ושש, התבדחתי על עוגה שצריך לתקן — רונן אז הסביר לי חצי שעה באוטו שאשת מנהל לא דנה בעוגות לפני אנשים. את הקונדיטוריה עדיין לא פתחתי אז. ועדיין האמנתי שהוא מבין יותר טוב.

מאז — ארבע עשרה שנה. כבר לא האמנתי. אבל שתקתי מהרגל, כי חמש עשרה שנות נישואים נראו כמו דבר שלא מוחקים בקלות.

הבצק מתחת לידיים היה חם וגמיש. עיצבתי קרואסונים — ארבעים ושמונה יחידות לתצוגה הראשונה — וחשבתי לא על המילים. על הכרטיס. הכרטיס השחור של העסק שלי, שרונן שלף אתמול מהארנק בטבעיות, כאילו היה שלו.

נזכרתי איך לפני שמונה שנים עמדתי במטבח הזה — אז ריק, קירות חשופים ורצפת בטון. אמא תרמה שלושים אלף שקל מהחסכונות, הוספתי את כל מה שהיה לי אז, ושילמתי שכירות שלושה חודשים מראש. בחודש הראשון עבדתי לבד: אפיתי לבד, סידרתי את הוויטרינה לבד, עמדתי בקופה לבד. ישנתי חמש שעות. רונן לפעמים הגיע בערב. התיישב על הכיסא הזה שאני יושבת עליו עכשיו, ואמר: "למה לך זה? תחפשי עבודה נורמלית." אז הוא היה עדיין "מנהל" באיזו משרה והאמין שנורמלי זה משרד. ולא קמח על הרצפה.

בשנה השנייה העסקתי שני אופים. לקחתי רואה חשבון — יובל, שהומלץ מידידה במשרד רואי חשבון. הגענו לרווח ראשון. בשנה הרביעית — חתמתי חוזה עם רשת מסעדות שהבטיח זרם הזמנות קבוע. רונן באותה תקופה התפטר בשנית וישב בבית. עבודה נורמלית לא מצא.

לפני חמש שנים, כשהקונדיטוריה התחילה להציג רווח קבוע, רונן הציע: "תני לי את החלק העסקי. את תייצרי — אני אמכור." נשמע הגיוני. העברתי לו את תפקיד המנהל העסקי. הוצאתי כרטיס חברה ראשון — להוצאות ייצוגיות. אחר כך שני — לקניות שוטפות. אחר כך שלישי — לפעולות אונליין. וחיברתי מסגרת אוברדראפט, שנפתחה להרחבה.

רונן נסע ל"פגישות". אכל ארוחות צהריים עם "לקוחות פוטנציאליים". חילק כרטיסי ביקור. פעם בכמה זמן — חוזים קטנים: אספקת קינוחים לבתי קפה, עוגות חתונה בהזמנה. שום דבר שהיה מצמיח את העסק. סבלתי. בגלל שהוא בעל. בגלל הרגל. בגלל שקל יותר לסבול מאשר להודות שחמש עשרה שנה בוזבזו.

בשבע חסר חמש צלצל הטלפון. יובל. בן חמישים ושלוש, לא גבוה, תמיד באותם מכנסים אפורים וחולצה משובצת. בשבע שנות עבודה משותפת שמעתי ממנו בקושי עשר משפטים שלא נגעו למספרים.

"בוקר טוב. אני מגיע בשבע. אני צריך להראות לך משהו לגבי כרטיסי האשראי של העסק. דחיתי את הבדיקה בשבוע — רציתי לוודא פעמיים. המספרים לא שגרתיים."

"איך לא שגרתיים?"

"תבואי — תראי."

הגיע בדיוק בשבע. הוריד מעיל, תלה על הקולב ליד הדלת, נכנס למשרד שלו. אחרי עשר דקות יצא עם תיקייה. עבה.

"תתיישבי," אמר.

יובל אף פעם לא אמר לי "תתיישבי". הוא אמר "תראי", "תחתמי", או סתם שם ניירות על השולחן. "תתיישבי" — בפעם הראשונה בשבע שנים.

ניקיתי את הידיים בסינר והתיישבתי על הכיסא שלצד שולחן העבודה, בין שקי הקמח לתבנית עם הבצק.

יובל הניח את הדפים על השולחן. שלוש חפיסות — לפי כל כרטיס. הניירות התיישרו ליד שורות הקרואסונים.

"הוצאות שמונת החודשים האחרונים. מאוקטובר עד מאי."

הבטתי בעמודות המספרים. תאריכים, סכומים, מסופים. יובל העביר אצבע על הדף הראשון.

"מסעדת 'האווז המוזהבת'. שתים עשרה עסקאות. חשבון ממוצע — בין שמונה מאות לאלף ושלוש מאות שקל. בסך הכול — בערך אחד עשר אלף וחמש מאות."

"שתים עשרה פעמים?"

"שתים עשרה פעמים. הראשונה — בשש עשרה באוקטובר. האחרונה — אתמול."

אתמול. ה"ארוחת עבודה" שלנו. ועוד אחת עשרה — בלעדיי.

יובל הפך את הדף.

"חנות תכשיטים. שלוש קניות: אוקטובר, ינואר, מרץ. סכומים — שניים וחצי אלף, אלף ותשע מאות, שלושת אלפים ומאתיים. בסך הכול — שבעת אלפים ושש מאות."

מרונן לא קיבלתי תכשיט כבר שלוש שנים. לא ליום הולדת, לא ליום נישואים.

"עוד. צימר בגליל. שבע הזמנות. כולן — בסופי שבוע. בין ארבע מאות לשש מאות שקל ללילה. בסך הכול — שלושת אלפים ושש מאות."

יובל סידר את הדפים לחפיסה ישרה. בקפידה, לפי הקצוות — כמו שהוא תמיד עושה.

"הסכום הכולל בשלושת הכרטיסים בשמונה חודשים — בערך עשרים ושניים אלף שקל. עם קבלות שיש בהן הגיון — בערך ארבעת אלפים. השאר, שמונה עשר אלף — בלי חשבונית אחת, בלי תעודת משלוח אחת."

עשרים ושניים אלף שקל. בשמונה חודשים. הכסף שלי — על מסעדות של אחרים, תכשיטים וסופי שבוע בכפר.

"ומה עם האוברדראפט?" שאלתי.

יובל הוריד את המשקפיים וניקה את העדשות בקצה החולצה. בשבע שנים ראיתי את התנועה הזאת פעמיים: כשגנבו לנו את הרכב המשלוח, וכשהגיעה דרישה ממס הכנסה.

"מסגרת — שישים אלף שקל. נוצל — חמישים אלף. על ציוד וחומרי גלם — בערך עשרים ושניים אלף, כל תעודת משלוח בתיקייה. השאר, עשרים ושמונה אלף — העברות ומשיכות בלי ייעוד."

התרוממתי. הלכתי במטבח — ליד מדף התבניות, המקרר, לוח המשמרות. עמדתי ליד החלון. בחוץ היה אפרורי, הפנסים עדיין דלקו.

שבעים ושניים אלף שקל. הכרטיסים והאוברדראפט בסך הכול — כמעט מאה אלף שקל של הוצאות לא מאושרות. מהעסק שלי.

ואז ראיתי את התמונה המלאה. ליאת. "רונני, כמו הפעם הקודמת." המגע האינטימי ההוא על הזרוע. הביטחון של אישה שמכירה את המסעדה הזאת לא מביקור אחד. אבי ששתק כל הערב — תפאורה, כיסוי.

שתים עשרה ביקורים ב"אווז המוזהבת". אני — באחד. היא — בשאר. התכשיטים — בשבילה. הצימר — בשבילם. ולי — "תסתירי ידיים" ו"את מריחה כמו עוגה".

נזכרתי איך לפני יומיים לשתי בצק להזמנה — יום הולדת של חברה, שמונים חתיכות מיני אקלרים. עמדתי עד חצות. החמאה נגמרה, רצתי לחנות ממול. ורונן באותו ערב "אכל ערב עם לקוח". עכשיו ידעתי בדיוק עם מי.

"יובל," אמרתי בלי להסתובב מהחלון. "החוזים שרונן הביא בשנה האחרונה. כמה יש?"

הוא לא נזקק לבדוק. "ארבעה קטנים. שני בתי קפה, קונדיטוריה אחת וקייטרינג. הכנסה חודשית — בערך שבעת אלפים. רווח — שלושים וחמישה אחוז. אלפיים וחצי נטו. חודשי."

ותוך שמונה חודשים שתה — שבעים ושניים אלף. חישוב פשוט.

הסתובבתי. יובל ישב ללא תזוזה, הידיים על התיקייה.

"הוא לקח אותה על הכסף שלי," אמרתי. לא שאלתי — אמרתי. "ל'אווז המוזהבת', לחנות התכשיטים, לצימר. על הכרטיסים שלי והאוברדראפט שלי. ואז הושיב אותי לאותו שולחן ולחש לי שאני מביישת אותו לפני השותפים. רק שהשותפים האלה — זאת היא."

יובל סגר את התיקייה. "מה נעשה?"

ניגשתי לכיור. פתחתי מים, רחצתי ידיים — לאט, בקפידה, מהמרפקים לקצות האצבעות. ניגבתי במגבת. לא על המכנסיים, כמו שאני עושה בדרך כלל. במגבת, בקפידה.

"אני יכולה לחסום לו את הכרטיסים?"

יובל ענה בעובדות. כמו תמיד.

"את השותפה והמנהלת היחידה. הכרטיסים הוצאו על החברה. רונן עובד עם הרשאת חתימה פיננסית. יש לך סמכות לבטל את ההרשאה בכל רגע. זו הזכות שלך."

"ומסגרת האוברדראפט?"

"החברה שלך היא הלקוחה. את חתמת על הסכם האוברדראפט. רונן — מורשה חתימה. לנתק אותו — פקודה אחת."

"כמה זמן זה ייקח?"

"עשרים דקות. הטפסים סטנדרטיים."

הבטתי בשעון מעל הדלת. תשע פחות רבע. רונן מתעורר בשבת בעשר. על השידה לצד המיטה — נטען הטלפון שלו. שתי הטבעות — בלילה הוא מוריד, מניח בצד. הארנק עם שלושת הכרטיסים, שעליהם כתוב שם העסק שלי.

"תעשה את זה."

יובל חזר למשרד שלו. דלת המשרד נסגרה בשקט. חזרתי לבצק. קרואסונים המתינו לתבנית חדשה. הידיים שקעו בחמרה — חמה, אלסטית, עם ריח קל של חמאה. מעבר לקיר לחש המדפסת בשקט.

שלפתי את הטלפון. עלתה לי מחשבה להתקשר — לא לרונן. לאמא. הייתי אומרת: לקח לי חמש עשרה שנה, אבל אני לא אחזור על זה. אחר כך החזרתי את הטלפון לכיס הסינר. אמא תבין בלי שיחה. היא תמיד הבינה.

לא חשבתי על נקמה. והקנאה, אף שהייתה נוכחת — כבדה, מטומטמת — לא הייתה העיקר. שבעים ושניים אלף שקל זה שבעים ושניים אלף שקל. חומרי גלם לחצי שנה מראש. תנור סיבובי חדש, שאני מחפשת כבר מדצמבר — איטלקי, עם תוכניות אפייה מתקדמות, שהיה משנה את כל האפייה שלי. משכורות לאופים, ארבעה אנשים, שמתעוררים כל בוקר לפני עלות השחר ועובדים בידיים בדיוק כמוני. זה גם הכסף שלהם.

רונן בנה לעצמו בחמש עשרה שנה חיפוי. "מנהל את העסק של אשתו" — נשמע אחרת מ"חי על כסף של אשתו". ההבדל בין שתי הניסוחים האלה היה כל ההון שלו. ואת ההון הזה אני מבטלת היום. לא מרוגז. מאריתמטיקה.

אחרי עשרים דקות חזר יובל. ארבעה דפים. הניח על שולחן העבודה לצד התבנית עם הקרואסונים. לידם — עט וחותמת כחולה.

"שלושה כתבי חסימה לכרטיסי האשראי של העסק. אחד — ביטול הרשאה וניתוק ממסגרת האוברדראפט."

ניגבתי את הידיים בסינר. קמח על האצבעות — לבן, דק, מעל הכתמים הלבנבנים של הכוויה הישנה. אותם שאתמול אמרו לי להסתיר מתחת לשולחן.

לקחתי את העט. הדף הראשון — הכרטיס השחור, ששילמו בו ב"אווז המוזהבת". חתימה. הדף השני — כרטיס להוצאות ייצוגיות, שלא נותרה בו קבלה אחת. חתימה. הדף השלישי — כרטיס לפעולות אונליין, שם עברו העברות בלי כיוון. חתימה. הדף הרביעי — ביטול הרשאה ואוברדראפט. חתימה, חותמת.

יובל אסף את הדפים. "אעביר לבנק בבנקאות המקוונת. חסימה — בתוך שעתיים."

"בסדר," אמרתי.

הנהן ויצא למשרד שלו. בשקט, בדיוק — כמו כל מה שעשה בלי הפסקה שבע שנים.

בעשר וחצי צלצל הטלפון שלי. "רונן." הקול שלו היה קצר, מתוח. "מה קרה עם הכרטיסים? אני בתחנת דלק, הכרטיס לא עובד. ניסיתי שלוש פעמים."

"אני יודעת," אמרתי. "חסמתי אותם."

שקט בטלפון, יותר משנייה.

"את… מה?"

"חסמתי. ואת האוברדראפט. ובטלתי את ההרשאה שלך לחשבונות העסק."

"קטרין, זאת… זאת טעות. אני מנהל עסקי, יש לי זכויות—"

"היו לך זכויות. על הנייר. לכסף שלי לא היתה לך זכות אף פעם — רק הרשאה שנתתי לך ושעכשיו החזרתי לעצמי." השתהיתי, הבצק עדיין מתחת לידיים. "עשרים ושניים אלף שקל ב'אווז המוזהבת', בחנות התכשיטים ובצימר בגליל. בלי חשבונית אחת. יובל מראה לי את זה עכשיו, שחור על גבי לבן."

שקט נוסף. אחר כך, חלוש: "זה… זה לא מה שאת חושבת—"

"אני לא חושבת שום דבר, רונן. אני יודעת. שתים עשרה ביקורים ב'אווז המוזהבת' — אני הייתי באחד. תכשיטים לא ראיתי שלוש שנים. אז מי קיבל אותם — את זה אני לא שואלת, זה לא עניין שלי יותר."

"קטרין, תחכי, בואי נדבר—"

"אני בעבודה. הקרואסונים נפתחים בעוד חצי שעה. אם אתה רוצה לדבר — אתה יכול לדבר עם עורך דין, כי כל ההוצאות האלה יופיעו בתביעת הגירושין."

כיביתי. הנחתי את הטלפון על השולחן, לצד שק הקמח. הידיים חזרו לבצק. היה חם וגמיש מתחת לאצבעות, בדיוק כמו שצריך.

בחוץ, מעבר לחלון הראווה, השמש כבר עמדה מעל גגות אבן גבירול. בעוד עשרים דקות יגיעו האופים. בעוד ארבעים — הדלתות ייפתחו ללקוח הראשון. ריח הוניל יתפשט בחלל, כמו כל בוקר, בלי קשר למה שקרה בלילה או למה שיקרה בצהריים בתחנת הדלק, שם רונן יעמוד עם כרטיס שאינו שלו ולא יעבוד.

הכנסתי את התבנית עם הקרואסונים לתנור. סגרתי את הדלת. על השעון מעל המשרד — בדיוק שמונה וחצי. הקונדיטוריה שלי נפתחת כסדרה.