מרגלית בוכריס לא שכרה את "פיט לכל החיים" לאבא שלה בגלל חוברת פרסום. היא שכרה אותם בגלל צנצנת חמוצים.
זה לא דימוי — זו הייתה צנצנת ממשית, שעמדה על השיש בבית האבות "גני רעננה" ברעננה, אטומה חצי שנה קודם לכן בידיו של אביה, לפני שהשבץ שיתק את הצד השמאלי של גופו, ולזמן מה, גם את רצונו לקום מהמיטה.
אבי בוכריס עבד כטבח ראשי באותה מזנונית ברחוב ז'בוטינסקי שלושים ואחת שנה. פרש בגיל שישים ושמונה כי הברכיים נתנו בו קודם. שישה חודשים אחרי השבץ הוא הצליח להתנהל עם הליכון עד חדר האוכל, אבל לא נגע במחבת, לא עמד על יד השולחן, לא עשה שום דבר בידיים שלו שלא היה פיזיותרפיה — ואותה הוא שנא בקול רם, בפני כל מי שהיה מוכן להקשיב.
"הבחור הזה מכריח אותי לסחוט כדור גומי במשך ארבעים וחמש דקות," הוא נהג לאמר למרגלית בטלפון בכל יום שישי. "גידלתי ארבעה ילדים. אני לא צריך כדור."
היא נסעה מתל אביב אליו כל שבועיים, שעה בכיוון אחד, ובכל פעם מצאה אותו קצת יותר קטן. לא רזה — קטן. כאילו הוא מתקפל לתוך הכורסה שלידי החלון, הטלוויזיה דלוקה כל הזמן על תוכנית משפטית שהוא לא באמת צפה בה.
מנהלת הפעילות, אישה בשם רחל אוחנה שניהלה את לוח הפעילויות ב"גני רעננה" אחת עשרה שנים, היא שהזכירה את ההסכם החדש. "הבאנו קבוצה חיצונית לעבודת תנועה," אמרה רחל. "לא ההתעמלות הרגילה על כיסאות. זה שונה — כדאי שתבואי ביום חמישי."
מרגלית כמעט לא הגיעה. היא ישבה בלא מעט "שעות בריאות" שהתבררו כסטודנט שסופר חזרות בזמן שהדיירים בוהים בשעון. אבל היא סידרה את יום חמישי שלה, נסעה, ועמדה בפתח חדר הפעילות עם כוס קפה שהתקררה בידה.
שם המדריך היה דן רייכמן. גבר כבן ארבעים, מתאר כמו שחק כדורגל פעם, כורע לצד אישה בכיסא גלגלים ומתקן את כף רגלה על גומיית התנגדות באותה תשומת לב נטולת חיפזון שהיית נותנת לחלק רהיט שאת מתקנת — לא לתקן מהר, אלא לתקן טוב. כשהוא הגיע לאבי, הוא לא פתח בתרגיל. הוא שאל מה אבי היה מכין.
"חמין," אמר אבי, בקול שטוח, בוחן אותו.
"עם בשר או בלי?"
הפנים של אבי עשו משהו שמרגלית לא ראתה שישה חודשים. "עם בשר, בטח. מי שעושה חמין בלי בשר משקר לעצמו."
דן צחק — צחוק אמיתי, לא צחוק של שירות לקוחות — ואמר שהתרגיל להיום הוא לחזק את היד השמאלית של אבי, כי בישול דורש ערבוב מתמשך, ואם אבי רוצה לחזור לעמוד מול הכיריים, היד הזאת צריכה להחזיק כף עץ יותר מעשר שניות בלי לרעוד.
מרגלית השאירה את כוס הקפה על אדן החלון ולא זכרה מתי לקחה אותה בחזרה.
במהלך ארבעת החודשים שאחרי, היא ראתה משהו נבנה מחדש באביה שהיתה בטוחה שהשבץ לקח ממנו לתמיד. הצוות של דן הגיע פעמיים בשבוע, וזה אף פעם לא היה רק חזרות. אבי סחט כדור לחץ בצורת כדורגל כי דן גילה שהוא אימן ילדים בנוער עשר שנים. הוא עבד על שיווי משקל בעמידה בעזרת אחיזה בשיש, כי המטרה שהצהירו עליה בקול בכל מפגש הייתה להחזיר אותו לכיריים. שום דבר בזה לא הרגיש כמו אימון שמתוכנן על פי תבנית ארגונית. זה הרגיש כמו משהו שנבנה על ידי מי שהבין שטבח בן שמונים ואחת לא יילחם בשביל "שיפור טווח תנועה". הוא יילחם בשביל חמין.
במרץ, אבי עמד במטבחון הקטן בחדר הפעילות של "גני רעננה", היד השמאלית אוחזת בכף עץ, והקציף תבשיל אמיתי, דן עומד קרוב אבל לא נוגע, נותן לו לעשות את זה בעצמו. מרגלית צילמה אחת עשרה שניות של סרטון בטלפון לפני שהייתה חייבת לצאת למסדרון כי בכתה חזק מכדי להחזיק את המצלמה יציבה.
אותה צנצנת חמוצים — זו שמלפני השבץ — אבי פתח בעצמו באפריל, בעזרת פותחן גומי שדן השאיר לו "לתרגיל בית". הוא אכל את כל הצנצנת תוך שבועיים, התעקש לחלוק אותה עם כל מי שבא לבקר, ואמר לכל מי שהגיע את אותו דבר: "לקח לי ארבעה חודשים לפתוח צנצנת שאטמתי בעצמי. דבר מוזר."
ואז, ביוני, החברה שמחזיקה את "גני רעננה" — רשת אזורית מירושלים שרכשה את המקום שנה וחצי קודם — שלחה חוזר. בדיקת עלויות. איחוד ספקי בריאות בכל שמונה הסניפים שלהם למפעיל חיצוני יחיד, חברה שפועלת ממרכז שירות וגובה פחות לדייר, ומעבירה מפגשי וידאו מוקלטים מראש באייפד משותף שמגלגלים בין החדרים. ההסכם עם "פיט לכל החיים", לצד שני ספקים מקומיים קטנים נוספים, לא יוארך אחרי אוגוסט.
רחל אמרה למרגלית לפני שהדיירים בכלל הודעו, כי היא ידעה מה זה יעשה לאבי, וידעה שמרגלית היא מהבנות שבאמת תעשה משהו בנידון.
מרגלית לא צרחה על אף אחד. היא גם לא פרסמה פוסט זועם ברשת, אם כי חשבה על זה. היא נהגה ליד רעננה ביום שלישי בבוקר ובקשה לראות את חשבונית הבית לחודש האחרון, ובפרט את הסעיף של תוכניות הבריאות — בקשה שהייתה זכאית לה כבאת כוחו הרפואי הממונה של אביה, ניירת שהגישה שבוע אחרי השבץ ולא נזקקה לה עד עכשיו.
המנהל, איש בשם אבי רוזנטל שהוצב על ידי המשרד בירושלים שמונה חודשים קודם, ניסה להסביר את זה כ"אחדה בפריסה בכל הרשת, לא אישי, יימדדו תוצאות הדיירים." מרגלית הניחה תיקיה על שולחנו. בפנים היה עמוד השוואה אחד שהכינה על שולחן המטבח שלה בלילה הקודם: יומני הביקור בפועל של "פיט לכל החיים", מקושרים עם סיכומי השחרור מפיזיותרפיה של אבי, והערות הרופא הראשי שלו בנוגע לחוזק אחיזה וסיכון נפילה בארבעת החודשים האחרונים — רשומות שהיא בקשה וקיבלה, כי שוב, היא באת כוחו, ואף אחד לא יכול היה לסרב לה. חוזק אחיזה עלה בשלושים אחוז. אפס נפילות מינואר, בהשוואה לארבע בששת החודשים שקדמו. ירידה מתועדת ומתוארכת בצורך בשעות סיעוד נוספות בבית — סעיף שהבית עצמו יכול להציג למשרד הראשי כחיסכון, לא כהוצאה.
"זאת לא חוגית התעמלות שאתם מקצצים," היא אמרה לאבי רוזנטל. "זאת הסיבה שסיכון הנפילה של אבא שלי ירד, והסיבה שהתיק שלו לא מראה פינוי לבית חולים השנה. אתם יכולים להעביר למשרד הראשי תוכנית שכבר הוכיחה שהיא חוסכת כסף, או להעביר להם אייפד ולהסביר את מספרי האשפוזים החוזרים באוקטובר."
לאבי רוזנטל לא היתה תשובה בשבילה באותו יום. היא לא ציפתה לאחת. היא השאירה את התיקיה, נתנה לו את מספר הנייד שלה, ואמרה לו שהיא תתקשר לכל ועד בני המשפחות ברשת אם הוא יצטרך תזכורת.
ההסכם עם "פיט לכל החיים" חודש ביולי — לא בכל שמונה הסניפים, אבל "גני רעננה", שנקבע כפיילוט, עם נתוני התוצאות המדויקים שמרגלית מסרה על השולחן נכתבים ישירות בתוך תנאי החידוש. אבי רוזנטל התקשר אליה בעצמו לבשר לה, ולשאול, קצת בבושה, אם תהיה מוכנה לאפשר לחברה להשתמש בנתוני אבי, בעילום שם, בהצעה לשאר שבעת הסניפים.
היא אמרה כן בתנאי אחד: דן הוא זה שיבשר לאבא שלה את הבשורה, אישית, ולא פתק תלוי על הדלת.
הוא עשה את זה ביום חמישי בסוף יולי, כורע ליד הכורסה של אבי בדיוק כמו ביום הראשון. אבי לא בכה, או אם בכה, הוא האשים את הסינוסים שלו. הוא שאל את דן אם זה אומר שהם סוף סוף ינסו את הדבר הבא ברשימה שלו — לעמוד מספיק זמן כדי לטגן דג בלי להישען על השיש.
"זאת התוכנית," אמר דן.
אבי הושיט יד לשולחן הצד, הרים את הצנצנת הריקה שהשאיר כמעין גביע ניצחון, והניח אותה בידיה של מרגלית.
"תשטפי את זה," הוא אמר לה. "אני חותם צנצנת חדשה בסתיו הזה. בשתי הידיים."
