אסתי גבאי נעלמה לפני אחת עשרה חודשים. בוקר רגיל, יום שלישי, היא עזבה את הבית ברמת החייל, נכנסה למכונית ולא חזרה. את הרכב מצאו שבוע אחר כך בחניון התת-קרקעי של תחנת האיגוד, נעול, ריק, בלי תיק, בלי טלפון, בלי אפילו תעודת זהות בתא הכפפות.
יוסי גבאי, בעלה, ניהל רשת חברות ליבוא ציוד בנייה שכולם בעיר ידעו שהיא רק הצד הגלוי של העסקים שלו. כשאשתו נעלמה, המשטרה לא התייחסה לזה כתיק נעדרים רגיל. הגיעו ישר לווילה ברמת החייל, לקחו הצהרות מהעוזרת ומהגנן, ומישהו דיווח שבשבועות שלפני ההיעלמות שמעו צעקות מהסלון, ושפעם אחת העוזרת שמעה את אסתי אומרת לבעלה "אני לא יכולה להמשיך לחיות ככה, אתה יודע מה אני יודעת עליך".
זה היה מספיק בשביל שהתובע המחוזי יחתום על בקשת מעקב. מאז, לכל מקום שיוסי נסע, הייתה מכונית לא מסומנת אחריו. בלשים התקשרו לעובדים שלו, חקרו את המזכירה, את הנהג, את החשב. יוסי טען בכל הזדמנות שלא נגע באשתו ושאין לו מושג לאן היא נעלמה. זו הייתה האמת החלקית. הוא ידע קצת יותר ממה שסיפר לחוקרים — לא הכל, אבל מספיק כדי לדעת שהוא לא רוצה שישאלו עוד שאלות.
בהתחלה זה היה בידור בשבילו, הצגה קטנה. אחרי חצי שנה זה התחיל להוציא אותו מדעתו. כל פגישה עסקית נדחתה בגלל שמישהו צילם אותו ברחוב. כל חוזה ייבוא עבר בדיקה כפולה כי מישהו לחש למישהו שהוא "בחקירה". הוא התחיל לספור את הישיבות המבוטלות, שבע בחודש האחרון, ולחשב בראש כמה כסף הוא מאבד בכל יום שהחקירה נמשכת.
בוקר אחד, בנסיעה לפגישה בבורסת היהלומים ברמת גן, הרכב שלו נתקע ברמזור ליד השוק הישן בתל אביב, פינת הכרמל. יוסי הסתכל מהחלון, בלי מטרה מסוימת.
לצד קיר של בניין נטוש עמדה בחורה חסרת בית. שמלה קרועה ומוכתמת, שיער פרוע שהגיע לה כמעט לגב, פנים עייפות. הוא כבר הפנה את הראש כשהוא נעצר באמצע התנועה.
מתחת לכל הלכלוך הזה היו הפנים של אסתי.
"עצור," אמר לנהג.
הוא יצא מהרכב וניגש אליה. היא נרתעה כשראתה את החליפה שלו ואת שני השומרים מאחוריו.
"לא גנבתי כלום," היא אמרה מהר. "רק עמדתי כאן."
"איך קוראים לך?"
"מאיה."
"איפה את גרה?"
היא הורידה מבט לכיוון הסנדלים הקרועים שלה. "בשום מקום. פעם־פעמיים בשבוע יש מקום במעון בפלורנטין, אבל בדרך כלל אין מיטות פנויות."
יוסי בחן את הפנים שלה בלי להסתיר את זה. ואז עלה בראשו רעיון. אם כל העיר תראה את אסתי חוזרת, חיה ובריאה, החקירה תיסגר מעצמה. הגבות שלה היו עבות יותר, הייתה לה צלקת קטנה מתחת לסנטר, והשיער ארוך בצורה לא טבעית — אבל זה הכל ניתן לתיקון עם הכסף הנכון.
"אני יכול לשלם לך יותר ממה שהחזקת בחיים שלך," אמר. "אבל יש תנאים."
"אילו תנאים?"
"שתתאפרי, תסתפרי אחרת, תלמדי לדבר כמו גברת מרמת החייל, ותהיי מישהי אחרת לכמה שבועות."
"מי?"
"אשתי."
מאיה חשבה שהוא סתם מתעלל בה וניסתה ללכת. הוא לא עצר אותה.
"אני לא מכריח אותך. תקבלי מאה אלף שקל, תעודות חדשות ודירה בבת ים. אחרי זה תלכי ולא תראי אותי יותר."
היא נעמדה. מאה אלף שקל — זה סכום שהיה יכול לפתוח לה דלת לחיים אחרים, אחרי שלוש שנים ברחוב. אחרי שתיקה ארוכה, היא הסכימה.
הוא לקח אותה למספרה הכי יקרה בדיזנגוף, קומה שנייה מעל בוטיק תכשיטים. לכל הלקוחות של אותו יום הודיעו שהתור שלהן נדחה, והדלתות נסגרו. יוסי שילם למספרה סכום עתק כדי שהצוות הטוב ביותר יתפנה רק בשביל מאיה.
כשהיא נכנסה בשמלה המוכתמת ובסנדלים קרועים, העובדות החליפו מבטים. חלקן הסתכלו עליה ברחמים, אחרות לא הבינו למה גבר כזה מביא פנימה אישה מהרחוב.
"תעשו אותה דומה לאישה שבתמונה הזאת," הוא אמר והניח את תצלום אסתי על השולחן. "שיער, צבע, איפור, הכל צריך להתאים."
מאיה אספה את השיער הארוך שלה לחיק ולפפה אותו סביב האגרוף. "חייבים לגזור?"
"בלי זה זה לא יעבוד."
היא התיישבה בכורסה ונתנה לספרית לקחת את המספריים.
מה שקרה אחר כך זעזע את כל תל אביב.
הגזירה נמשכה שעה וחצי. צבע שיער, גבות, שכבת מייקאפ שהעתיקה כל פיגמנט בתצלום. כשמאיה הסתכלה במראה, היא לא הכירה את עצמה. יוסי עמד מאחוריה, ואז נשם עמוק כמו מי שראה רוח רפאים.
אבל זה לא היה הדבר ששבר את התוכנית.
כשהספרית הרימה את הצמה הארוכה שנגזרה מראשה של מאיה כדי לזרוק אותה, מתוך השיער נפל משהו קטן ומתכתי על הרצפה. שרשרת, שרשרת כסף דקה עם תליון בצורת עדשת מצלמה. אחת העובדות הרימה אותה, ועל גב התליון היה חרוט, "לאסתי, מהצלם ששמר עלייך. 2019."
החדר קפא. יוסי הכיר את התליון הזה. הוא היה בתוך מעטפה שהגיעה לווילה שלו שלושה שבועות לפני שאשתו נעלמה — מעטפה שהוא השמיד, מעטפה שהכילה תמונות של אסתי עם גבר אחר, צלם בשם רון שגר. אסתי לא ברחה מהבעל שלה, היא ברחה אל מישהו. ומאיה, הבחורה חסרת הבית, מצאה את השרשרת הזאת שבועות קודם לכן בפח אשפה בפלורנטין, ממש ברחוב מתחת לדירה ששייכה בעבר לרון שגר, בלי לדעת מה היא מצאה.
יוסי הבין בשנייה אחת שהתוכנית שלו עומדת להתפוצץ בכיוון שלא תכנן. אם משהו מהעבר הזה יתגלה — שאסתי ברחה מרצונה, שהוא ידע והחליט לשתוק כדי שלא יתגלה גם מה הוא עשה כדי "לדאוג" שלא תחזור — החקירה לא תיסגר, היא תתחדש בכיוון הרבה יותר מסוכן בשבילו.
מאיה הסתכלה בתליון ואז ביוסי. "זה שלך?"
"תני לי את זה," הוא אמר, קולו צרוד יותר ממה שהתכוון.
היא לא נתנה. "אמרת שאני צריכה להיות דומה לאישה בתמונה. אתה לא אמרת שום דבר על שרשרת."
יוסי שלח יד לשומר שלו, אבל אחד הצוות של המספרה, עובדת בשם רחלי שעבדה שם שמונה שנים, כבר הוציאה טלפון וצילמה את החרט על התליון בלי שהוא ראה. היא לא עשתה את זה מגיבורות — היא עשתה את זה כי משהו בקול של יוסי, באיך שהוא דרש את התליון מיד, הרגיש לה לא נכון, ובגלל שהמשמרת שלה הייתה אמורה להסתיים כבר לפני שעה ומשהו בתוך הראש שלה אמר לה "תתעדי את זה לפני שתלכי".
שבוע לאחר מכן, מאיה לא הפכה לאסתי בפומבי. במקום זה, היא הלכה למשרד עורכת דין בשם עדי לוין ברוטשילד, עם התליון בכיס ועם הסיפור המלא. עדי בדקה את חותמת הצלם, אימתה אותה דרך סטודיו שרשום על שם רון שגר שעבר לגור במרסיי, פתחה תיק, והגישה למשטרה בקשה לפתיחה מחודשת של החקירה — לא כתיק רצח, אלא כתיק של אישה בוגרת שבחרה לעזוב את חייה, ושבעלה ידע את זה והחליט לנצל את ההיעלמות שלה כדי לבנות לעצמו אליבי חדש עם זהות מזויפת.
יוסי לא נעצר באותו יום. אבל כשהתיק נפתח, הבנק המרכזי הקפיא את חשבונות החברה שלו לבדיקה, ושני ספקים מרכזיים ברוטרדם ביטלו הזמנות עד "להתבררות המצב". מאיה קיבלה את מאה אלף השקלים שהובטחו לה — בחוזה שחתם יוסי בעצמו, חוזה שהעבירה לעדי לוין כראיה נוספת לכוונה המקורית שלו. היא לא ביקשה דין וחשבון, לא רצתה נקמה. היא פתחה חשבון בנק בבנק הפועלים בסניף אלנבי, שמה שם את הכסף, ושכרה את הדירה בבת ים שהוא הבטיח לה מההתחלה — רק שהפעם על שמה, בחוזה חתום כחוק, בלי תנאים נסתרים.
כשהעיתונאית מ"ידיעות אחרונות" התקשרה אליה חודש לאחר מכן לבקש ראיון על "האישה שהתחזתה לרעיית האיל המקומי", מאיה סירבה בעדינות. "אני לא מישהי אחרת," היא אמרה בטלפון. "זה היה השיער שלי, וזה הכסף שלי. זה הכל."
היא סגרה את הטלפון, הניחה אותו על שולחן המטבח החדש בדירה בבת ים, ויצאה למרפסת להסתכל על הים.
