בשכונת התמרים בנתניה, לא רחוק מהטיילת, הייתה מדרכה קטנה שכבר שנים לא עבר בה כמעט אף אחד. השכנים חשבו שגברת רחל, שגרה בבית הקטן בקצה הרחוב, סתם מתגעגעת לימים שהיה בהם תנועה. הם לא ידעו את הסיפור האמיתי.
רחל הייתה בת שמונים ושתיים. הגב שלה היה כפוף, הידיים רעדו קלות, וכל צעד ארך לה זמן. ובכל זאת, בכל בוקר, הרבה לפני שהשמש עלתה מעל הכרמים שמסביב לעיר, היא יצאה עם המטאטא הישן שלה וטיאטאה את המדרכה הצרה שלפני הבית. אף אחד לא ביקש ממנה. אף פקיד מהעירייה לא בדק. ברוב הימים רק הרוח עברה שם. היא לא דילגה על בוקר אחד.
יום אחד, בסוף נובמבר, כשהחורף כבר התחיל להרגיש בעיר, צעיר בשם אורי הגיע לרחוב. תיק גב דהוי על הכתף, פנים שאמרו יותר מכל מילה. הוא עזב את הבית לפני שבוע, אחרי מריבה עם אביו על חובות שהצטברו מעסק שנסגר. לא היה לו לאן לחזור.
"סליחה," הוא שאל בקול חנוק, "את יודעת אם יש פה איפשהו מקלט ללילה?"
רחל הביטה בו רגע ארוך. "על מקלט אני לא יודעת," היא אמרה. "אבל אני יודעת איפה אפשר למצוא כוס מים, תה חם, ומקום לנוח קצת."
אורי נכנס. אכל, שתה, ולא דיבר הרבה באותו ערב. אבל למחרת בבוקר הוא חזר. ואז עוד בוקר. לפעמים ישבו דקות ארוכות בלי לדבר. לפעמים אכלו ביחד בוקר – חביתה עם עגבניות וכוס קפה נמס. ולפעמים, בלי מילה אחת, היא מסרה לו את המטאטא השני שהיה מונח בפינת החצר, והם טיאטאו יחד.
עברו שבועות. אורי מצא עבודה במוסכון לא רחוק, תיקון מזגנים. הכתפיים שלו הזדקרו קצת יותר. הוא התחיל לחסוך, קצת קצת, במעטפה שהחזיק בתיק – שמונה מאות שקל אחרי חודשיים. הוא תכנן לשכור חדר ברחוב הרצל, אבל בינתיים נשאר אצל רחל, בחדר הקטן שהיה פעם של הבן שלה.
באחד הימים אביו של אורי הגיע לרחוב. חנה את הרכב בעצבנות על המדרכה הסמוכה, ירד ממנו בלי לכבות מנוע, ועמד מול הבית. "אני יודע שאתה גר אצל איזו זקנה מרחל," הוא אמר, "עדיף שתחזור הביתה ותעזור לי עם החובות של העסק, לא תתחבא בבית של אישה שלא מכירה אותך." אורי יצא לחצר, עמד מול אביו בלי לזוז. "אני עובד," הוא אמר. "אני מחזיר כבר חלק מהחובות שלך, אבל לא חוזר להיות מי שהייתי אצלך." האב עמד עוד רגע, הסתכל על המדרכה המטואטאת, ירק בצד ונסע. אורי חזר לחצר ומצא את רחל יושבת על המדרגה, ממתינה, מחזיקה את המטאטא השני בלי לומר דבר. היא הושיטה לו אותו, והם טיאטאו ביחד עד שהאור האדום של השקיעה נעלם.
בוקר אחד, אורי קם מוקדם מהרגיל. הוא הכין שני כוסות תה, אחת לו ואחת לרחל, כמו שהיה עושה כל בוקר בשבועיים האחרונים. הוא רצה לבשר לה שמצא דירה, שהוא עומד לעזוב – לא כדי להיעלם, אלא כדי לעמוד על הרגליים שלו. אבל כשהוא פתח את הדלת, רחל לא הייתה בחוץ. המדרכה הייתה מכוסה בעלים שנשרו בלילה מעץ השיזף שבגינה.
הוא נכנס בשקט לבית וקרא לה בשמה. אין תשובה. הוא מצא אותה בכורסה האדומה שלה, סוכרייה על לשון, כפות ידיה שלובות, שקטה כאילו רק עצמה עיניים לרגע. המטאטא נשען לצידה. על השולחן, פתק מקופל.
אורי פתח אותו בידיים רועדות. כתוב היה בכתב יד מעוגל ומסורבל, כזה שכותבים אנשים שכבר התקשו להחזיק עט:
"אם יום אחד תמצא את השביל הזה מכוסה בעלים – אל תאשים את הדרך. רק המשך לטאטא. מישהו אחר אולי יצטרך למצוא את דרכו חזרה הביתה."
הוא התקשר למד"א, ואחר כך לשכנה ממול, גברת שושנה, שהייתה חברה הטובה ביותר של רחל. הלוויה נערכה יומיים אחר כך, קטנה, בלי משפחה – רחל הייתה אלמנה בלי ילדים, רק אחיינית אחת שהגיעה מבאר שבע וחתמה על הניירת ועזבה.
האחיינית, לפני שעזבה, עמדה על המדרכה והביטה באורי בחשד. "מי אתה בעצם שאני צריכה להשאיר לך את המפתח?" היא שאלה. "אני רוצה למכור את הבית, לא צריך פה שום דייר שנדבק אליו." אורי הוציא מהתיק את המעטפה עם החיסכון שלו, שמונה מאות שקל שהיה מתכוון עליהם לממן את חדרו ברחוב הרצל. "תני לי לשכור אותו ממך," הוא אמר. "לא בשביל עצמי. בשביל המדרכה שהיא השאירה." האחיינית חייכה חיוך עקום, ספרה את הכסף, ולא התעניינה יותר.
אבל המדרכה לא נשארה מכוסה בעלים. למחרת בבוקר, לפני עלות השחר, אורי יצא מהבית עם המטאטא של רחל והתחיל לטאטא. שכנים ראו אותו מהחלונות. שבוע אחר כך, ילדה קטנה בשם נועה, מהבית ממול, יצאה עם מטאטא קטן של ילדים ועמדה לידו בלי לשאול שאלות. אחריה הצטרפה אימא שלה. אחר כך שושנה. בתוך חודש, המדרכה הקצרה הזו ברחוב התמרים הייתה הדבר הכי מטואטא בכל השכונה – כל בוקר, מישהו אחר.
אורי לא עזב את השכונה. את החדר ברחוב הרצל הוא לא שכר – כל הכסף הלך לאחיינית, על חוזה שכירות קטן על הבית של רחל: שלוש מאות וחמישים שקל לחודש. הוא חתם עליו באותו שבוע, בבית ההוא עצמו, על אותו שולחן שעליו מצא את הפתק.
ילד אחד, בן של נועה, שאל אותו פעם: "למה כולם מטאטאים מדרכה שכמעט אף אחד לא עובר בה?"
אורי לא ענה. הוא הושיט לו את המטאטא הקטן של נועה והצביע על הפינה שלא טיאטאו עדיין. הילד לקח אותו וגרף את העלים הראשונים, וקול המטאטא על האספלט נשמע חלק ברחוב השקט, בעוד השמש עוד לא הספיקה לעלות מעל הכרמים.
