כשהיה בן שמונה, המורה קראה להורים שלו לבית הספר, ולא בגלל ציונים. היא אמרה שלילד יש כנראה "פגם בדיבור" ושכדאי שיעבור לכיתה מיוחדת. הוא ישב אז מתחת לדלת הכיתה, במסדרון שהריח משעווה לרצפה, וסיפר קווים על האריחים: אחת, שתיים, שלוש. בקו השמיני נכנסה אמא שלו. היא תפסה לו ביד ואמרה רק שייקח את התיק, כי הולכים לקנות גלידה.
כך התחילה הסיפור של הילד שבמשך שנים בקושי הצליח להוציא מילה מהפה, ואחר כך הצחיק חצי עולם, כשבקושי אמר כלום.
יענקל'ה גרוסמן ממודיעין לא הפך לשחקן. הוא לא סיים שום בית ספר למשחק. הוא הלך ללמוד הנדסת חשמל בטכניון בחיפה. ההורים נשמו לרווחה: סוף סוף מקצוע נורמלי ורציני. מהנדס. כי מה עוד יכול לעשות ילד שנתקע כשהוא אומר את השם שלו?
הבעיה היתה שבשנה השלישית יענקל'ה הגיע בטעות לחוג תיאטרון סטודנטיאלי. החברים חיפשו מישהו שיפעיל את התאורה. הוא הגיע, חיבר את הפרוז'קטורים, נשאר יותר זמן כי ירד גשם וממש לא היה בא לו לרדת לתחנת האוטובוס. ואז הוא ראה איך סטודנט מבוגר ממנו עושה סקץ' בלי מילה אחת. הקהל התגלגל מצחוק כעתיים שלמות, והבחור על הבמה רק הרים גבה.
יענקל'ה ישב על הכיסא עם הכבל ביד והרגיש משהו משונה. לא קנאה. יותר כאילו מישהו פתח חלון בחדר מחניק.
למחרת הוא שאל אם אפשר לנסות.
ההופעה הראשונה היתה סיוט. כשהיה צריך להגיד את המשפט הראשון, הוא נתקע על ה-"פ". הוא עמד באור הפרוז'קטור, הרגיש את הזיעה נוזלת לו בגב, והקהל התחיל להתנייד באי נוחות. זה נמשך בערך חמש שניות. נצח. ואז הוא עשה את הדבר הראשון שעלה לו בראש מתוך יאוש: הוא הרים כתפיים, גלגל עיניים ופשוט הלך מהבמה אחורה. האולם התפוצץ מצחוק.
אז הוא הבין שהגוף שלו מדבר יותר מהפה.
אחרי התואר, יענקל'ה עבד בחברת החשמל בלוד. הוא עבר על תוכניות התקנה, מילא דוחות, ואחרי העבודה נסע לתל אביב לסדנאות פנטומימה ואימפרוביזציה. החברים מהעבודה צחקו שהמהנדס משחק בקרקס. הוא רק נופף ביד. ומכיוון שהכסף היה דחוק, הוא עבד בצד כטכנאי תאורה במועדון סטנדאפ קטן בפלורנטין.
באחד הערבים, בחודש נובמבר, המנחה של הערב לא הגיע. הוא התעלף באוטובוס, חטף חום, נסע למיון. המפיק עמד מאחורי הקלעים עם הטלפון ביד וחזר על עצמו: "מה אני אעשה, האנשים מחכים". יענקל'ה עישן סיגריה לפני החלון הפתוח, הסתכל על הגשם מתדפק על המזגנית, ושמע את הקול שלו עצמו:
— אני יכול לעלות. אבל בלי טקסט.
המפיק הביט בו כאילו הוא משוגע. אבל לא היתה לו ברירה.
יענקל'ה הוריד את הקפוצ'ון של העבודה, נשאר בחולצה לבנה עם שרוולים מופשלים. הוא עלה לבמה. בדקה הראשונה שום דבר לא קרה: הוא עמד, הביט סביב, סידר את המיקרופון, שתה מים, הניד בראש. באולם התחילו הצחקוקים הראשונים. אחר כך הוא החליט לפתוח כיסא מתקפל שעמד בפינה. הוא נלחם בו ארבע דקות: הכיסא נפתח, נסגר, לכד לו אצבע, התהפך, הוא התהפך איתו. אנשים בכו מצחוק.
כשירד מהבמה, המפיק תפס אותו בזרוע:
— אתה נשאר. כל יום חמישי.
זאת היתה ההתחלה.
יענקל'ה יצר דמות: מר זיגי — גבר במקטורן קצר מדי, עם תיק מסמכים וכובע, שמגיע למשרדים, מסעדות וחנויות כדי לעשות את הדבר הפשוט ביותר בעולם. לשלם חשבון. לקנות כרטיס. לשלוח מכתב בדואר. ובכל פעם זה נגמר באסון. הוא בקושי מדבר — מתקשקש פה ושם, חוזר על מילה אחת. אבל כל מבט, כל צעד, כל הבעת פנים שלו מספרים סיפור שלם.
שלוש שנים אחר כך, הטלוויזיה הציבורית נתנה לו רבע שעה בתוכנית בידור. שישה מיליון ישראלים ראו אותו באותו ערב. למחרת בחברת החשמל החברים הביטו בו אחרת. המנהל שאל אם הוא נשאר במשרה מלאה.
יענקל'ה עזב את העבודה בינואר. החורף היה קשה: קור, גשם, חושך מוקדם. אמא שלו הצטערה שהוא זנח עבודה יציבה בשביל להיות ליצן. אבא שלו אמר רק: "נו, נראה".
ואז הגיעו שנות העבודה. תוכניות, פרסומות, סיבוב הופעות במתנסים מקריית שמונה עד אילת, הופעות בפסטיבלים. מר זיגי הפך למוכר. אנשים ברחוב ניגשו ואמרו: "תעשה את הפרצוף ההוא". והוא עשה. בלי מילה.
המשונה מכל היה שעל הבמה הגמגום של יענקל'ה נעלם. כשהוא הופך לזיגי, הפחד נמוג. כאילו הבעיה שייכת לבחור אחר, זה ממודיעין, שפחד לדבר לפני הלוח בכיתה.
שנים אחר כך, בראיון שאלו אותו למה זיגי כך לא מרבה במילים. יענקל'ה ישב בכורסה, סובב את המשקפיים באצבעות ושקט זמן ארוך. המראיינת כבר רצתה להחליף נושא. ואז הוא אמר:
— כי מילים לפעמים מפריעות. ואני רציתי שכולם יבינו אותי. ילד מברזיל, סבתא מיפן, בחור מאוקראינה. כולם.
התשובה הזאת הסתובבה בכל הרשת.
היום ליענקל'ה גרוסמן יש ארבעים ושמונה. בקרדיט שלו מעל שלוש מאות הופעות בשנה, שני סרטי קולנוע שרק בבתי הקולנוע בישראל עשו קופה של כמעט ארבעים מיליון שקל, ודמות שכל ילד מזהה: מר זיגי במקטורן חום ועניבה אדומה.
במודיעין, המקום שבו הכל התחיל, יש במה קטנה על שמו לצד המתנ"ס. אולם לשישים מקומות. לפעמים הוא מגיע לשם להעביר סדנאות לילדים ש"לא מדברים בשטף".
ושם, בסדנאות האלה, הוא עושה דבר אחד שהוא לא מספר עליו בראיונות.
הוא לוקח בידו שעון מעורר ישן. מותח אותו. מניח אותו באמצע הבמה. ואומר לילדים:
— הביטו. כשהוא מתקתק, אף אחד לא מדבר. ואף אחד לא צריך. עוד מעט יצא אליכם זיגי.
והוא שולף מהתיק כובע.
הילדים יושבים בשקט. נשמע רק תקתוק השעון. ואז צחוק, שמתחיל מהשורה הראשונה.
