הלבוש האדום על המדרגות של המלכה

כולם חשבו שזה יהיה עוד אירוע חשוב בלוח השנה של תל אביב.

גאלת גיוס הכספים השנתית של בית חולים איכילוב, באולם האירועים בגבעתיים, עם שטיח אדום, צלמים מ"ישראל היום" ועיתונאי רכילות שמחפשים כל פרט. נעמה אלקיים, בת שלושים ושבע, מנהלת שיווק במשרד פרסום גדול ברמת גן, קנתה כרטיס לשולחן מספר שתים עשרה שלושה שבועות קודם לכן. לא בשביל לראות ולהיראות. בשביל להופיע, בדיוק באותו ערב, במקום שבו ידעה שהוא יהיה.

היא ליטפה את הבד הכהה של השמלה שלה, שחורה, פשוטה, בלי שום אבן נוצצת, בזמן שהמונית נסעה לאורך שדרות רוטשילד. בכיס הקטן שלה הייתה תעודת חשבון בנק מודפסת, מקופלת לשמונה, ומפתח קטן של כספת. לא לקוחות שם. לא תכשיטים. רק נייר, ומידע.

שבעה עשר יום לפני כן גילתה שאורי, בעלה במשך תשע שנים, שותף שלה בעסק קטן של עיצוב פנים שהקימו יחד ברחוב דיזנגוף, העביר על שמו בלבד את חשבון החברה המשותף, חתם על כך בלי לדעת לה, וכבר שמונה חודשים מקיים מערכת יחסים עם רונית שגיא, לקוחה אמידה בת עשרים ותשע שהזמינה אותם לעצב לה פנטהאוז בהרצליה פיתוח. רונית הייתה זאת שחשפה לנעמה בטעות, בהודעת וואטסאפ שלא הייתה מכוונת אליה, רשימת שולחנות לגאלה הנוכחית, כולל השם של אורי לידה, "בן זוג", כתוב בלי בושה.

הסכום שגילתה שהועבר מהחשבון המשותף לחשבון הפרטי של אורי בשבעת החודשים האחרונים היה מאה ושמונים ואחד אלף שקל. בדיוק הסכום שהיה אמור להיות ההון החוזר של העסק לשנה הבאה.

נעמה לא בכתה. לא צעקה. הלכה למשרד רואה החשבון שלה, ואז לעורכת דין מסחרי, גב' שרון ורדי, שהכינה לה תוך שבוע תביעה לפירוק שותפות ולהחזר כספים, מוכנה להגשה למחרת בבוקר בבית המשפט המחוזי בתל אביב.

ועכשיו, הגיע הערב.

כשהיא ירדה מהמונית בכניסה לאולם, האור של הבזקי המצלמות עיוור אותה לרגע. ולמעלה, בראש השטיח האדום, עמד אורי, בחליפה כהה חדשה שהיא לא הכירה, וליד הזרוע שלו, רונית, בשמלה אדומה בוהקת, עם שרשרת יהלומים שעלתה, נעמה ידעה בדיוק, שמונים ושניים אלף שקל, שנרכשה אצל צורף ברחוב שינקין שבועיים קודם לכן. רונית חייכה למצלמות כאילו הערב הזה נועד להכריז עליה.

היא לא ציפתה לראות את נעמה.

"נעמה," מלמל אורי, הצבע נמלט מפניו. "לא… חשבתי שלא תגיעי."

"למה לא הייתי מגיעה?" היא שאלה, בקול שקט שנשמע חזק יותר מצעקה. "קניתי את הכרטיס שלי לפני שלושה שבועות. בדיוק כמוך."

רונית ניסתה לחייך, אבל האחיזה שלה על הזרוע של אורי התחזקה. "נעמה, זה… לא הזמן והמקום."

"את טועה," אמרה נעמה, וצעד אחד קרוב יותר אל השניים, בזמן שהצלמים כבר הסתובבו, מבינים שקרה כאן משהו. "זה בדיוק הזמן והמקום. את יושבת בשולחן שתים עשרה, נכון? אני גם."

לחש עבר בקהל שהתקבץ. מישהו הרים טלפון להקליט.

"תפסיקי," אמר אורי בשקט, אבל נעמה לא הסתכלה עליו.

"אתם יודעים מה מעניין?" המשיכה נעמה, פונה כעת לקהל הקטן שהתקבץ, לא לרונית ולא לאורי. "לפני שבעה עשר יום גיליתי שהבעל שלי, שהוא גם השותף שלי בעסק שבנינו יחד תשע שנים, העביר על שמו מאה שמונים ואחד אלף שקל מחשבון החברה המשותף שלנו. בלי לדעת לי. כדי לקנות, בין השאר, שרשרת יהלומים."

רונית הלבינה. "זה לא… את לא יכולה לדעת את זה."

"אני יכולה," אמרה נעמה, והוציאה מהתיק הקטן שלה את התעודה המקופלת. "יש לי את כל הפירוטים הבנקאיים. יש לי צילום של הקבלה מהצורף בשינקין. ויש לי תביעה שמוגשת מחר בבוקר בבית המשפט המחוזי, שדורשת פירוק השותפות העסקית ברחוב דיזנגוף והחזר מלא של הכספים שהוסתו."

הבזקים לא הפסיקו. עיתונאית מ"ישראל היום" התקדמה צעד.

אורי ניסה לתפוס את הזרוע של נעמה. "בואי נדבר על זה בבית, לא כאן."

"לא," אמרה נעמה, ומשכה את הזרוע שלה בחזרה בתנועה פשוטה, מדודה. "דיברנו בבית תשע שנים. דיברת על 'אנחנו', על 'השותפות שלנו', בזמן שחתמת מסמכים בלעדי בלילות. עכשיו נדבר כאן, איפה שכולם יכולים לשמוע, כי כאן בחרת להפגין את מה שגנבת."

רונית, שראתה את המבטים סביבה מתחילים להתהפך, ניסתה עוד נסיגה אחת. "אני לא ידעתי שהכסף הזה היה שייך לשותפות. אורי אמר לי שזה כסף שלו."

"אז את מסכימה שהוא שלו," אמרה נעמה בקרירות, "ושקר לך. יפה. זה אומר שאת זקוקה עכשיו לעורך דין משלך, כי התביעה שלי תכלול גם דרישה לחילוט הנכסים שנרכשו מהכספים שהועברו באופן בלתי חוקי. כולל, אני מניחה, השרשרת שעל הצוואר שלך."

היד של רונית עלתה אוטומטית לגרון, מכסה את היהלומים.

לא הייתה עוד מסיבה אחרי הרגע הזה. הצלמים המשיכו לצלם, אבל כיוון המצלמות השתנה. לא עוד נעמה, הנבגדת העצובה. אלא אורי, עומד שם בלי לדעת מה להגיד, ורונית, היד שלה קפואה על התכשיט שגנב ממנה את השקט.

למחרת בבוקר, בשעה תשע, נעמה הגיעה לבית המשפט המחוזי ברחוב ויצמן בתל אביב עם שרון ורדי. הגישו את התביעה, בקשה לעיקול חשבון הבנק של אורי, ובקשה נפרדת לחילוט השרשרת כרכוש שנרכש מהכספים השנויים במחלוקת. בתוך שבועיים, בית המשפט אישר עיקול זמני על הכספים שנשארו בחשבון הפרטי של אורי, שבעים ותשעה אלף שקל.

נעמה לא ביקשה נקמה. היא ביקשה את מה ששייך לה. סגרה את החשבון המשותף הישן, פתחה חשבון עסקי חדש בבנק אחר על שמה בלבד, שינתה את המנעול למשרד בדיזנגוף תוך יומיים, ושלחה לאורי מכתב רשום עם הודעה פורמלית על סיום השותפות.

חודשיים אחר כך, המשרד בדיזנגוף נפתח מחדש תחת שם חדש, "אלקיים עיצובים", עם לוגו פשוט על הדלת ושלט חדש בחלון. לקוחות ישנים התחילו להתקשר. אחד מהם היה זוג שראה את התמונות מהגאלה ברשת, וכתב בהודעה פרטית: "רצינו לעבוד עם מי שלא מתביישת לעמוד על שלה."

נעמה לא ענתה למכתבים של אורי. היא רק סימנה בלוח השנה שלה, בעט אדום, את התאריך של הדיון הבא בבית המשפט, ועברה לסעיף הבא ברשימת המטלות שלה.