HE
Как Ронит Левин десять лет не ездила на море – Отменяем Эйлат. Завтра мама приезжает, – сказал Дорон
שרונה כהן בת שלושים ושתיים ישבה על הספה בסלון ברמת גן וספרה. לא כספים, לא ימים בלוח. היא ספרה כמה פעמים
זה היה בחמישה עשר ביולי, יום שישי, הדשא בגינת האירועים בפארק הירקון עדיין רטוב מהטל של הבוקר, כשקרן אברמוביץ'
רונן התרכן אליי ולחש: "תסתירי את הידיים מהשולחן, רואים את הכוויות." הסתרתי אותן. הנחתי את הכפות
אסתי גבאי נעלמה לפני אחת עשרה חודשים. בוקר רגיל, יום שלישי, היא עזבה את הבית ברמת החייל, נכנסה למכונית ולא חזרה.
מרגלית בוכריס לא שכרה את "פיט לכל החיים" לאבא שלה בגלל חוברת פרסום. היא שכרה אותם בגלל צנצנת חמוצים.
גברת רחל אלמוג עמדה בפתח האולם ברחוב אבן גבירול בתל אביב, ובמשך רגע אחד לא זז אף אחד. השעה היתה שבע בבוקר
השמיים מעל הבוסתן של אלון החשיכו בבת אחת באותו אחרי הצהריים של אוקטובר. רונית כפיר, שלושים ושש, ישבה
— אמא עולה אלינו היום בערב. לתמיד. סידרתי הכול. נויה הרימה את הראש מהמחשב הנייד. לא תפסה במבט הראשון