— אמא עולה אלינו היום בערב. לתמיד. סידרתי הכול.
נויה הרימה את הראש מהמחשב הנייד. לא תפסה במבט הראשון מה הוא אמר. חיפשה אותו בעיניים — פשוט הביטה בבעלה, שעמד בפתח המטבח ובהה בטלפון, כאילו רק עדכן אותה שנגמר החלב, או שיש פקקים בכביש אילת.
— מה זאת אומרת "לתמיד"?
— זאת אומרת לתמיד. — הוא תקע את הטלפון בכיס. — הברכיים שלה כואבות, קשה לה לבד בבית. אנחנו מביאים אותה.
נויה סגרה את המחשב. לאט, בזהירות — כמו שסוגרים משהו שביר, שלא יישבר. היא עבדה כמנהלת חשבונות מהבית, בשכירות לקוחות, והשולחן במטבח היה תחנת העבודה שלה כבר משעה תשע בבוקר. עכשיו היה שבע בערב.
— אורי. לא דיברנו על זה.
— מה יש לדבר? — הוא משך בכתפיים, התנועה הזאת שהיא כבר למדה לשנוא. קלילה, כמו שמילותיה שוקלות פחות מאוויר. — היא אמא שלי. מה, אני אזרוק אותה?
נויה קמה. ניגשה לחלון, הסתכלה לרחבה — ילדים רצו אחרי כדור, צרחו, נפלו וקמו. ערב רגיל. רק שבתוכה משהו התכווץ ולא הרפה.
— יש לנו דירת שלושה חדרים, — אמרה בקול שווה. — איפה היא תגור?
— בסלון. יש שם ספה טובה.
— זה חדר העבודה שלי, אורי.
— את עובדת במטבח. מה זה משנה.
היא הסתובבה. הביטה בו — בגבר הזה שעמה חייתה שבע שנים. הוא עמד מול המקרר, פתח אותו, מתבונן בפנים בפרצוף עסקי, כאילו השיחה נגמרה. ההחלטה התקבלה, הנקודה הושמה, אפשר לאכול.
זה היה הדפוס עם רבקה, אמו. רבקה החליטה — אורי ביצע. נויה בתרשים הזה הייתה תפאורה. נוחה, פונקציונלית, קלה להחלפה.
רבקה הגיעה בשמונה בערב עם שתי מזוודות ושקית גדולה מלאה סירים.
נויה לא הבינה למה להביא סירים, כשנוסעים לגור בבית שבו כבר יש סירים. אבל שתקה.
— נו הנה אני! — החמות נכנסה כמו שנכנסים לדירה משלך אחרי היעדרות ממושכת. הסתכלה סביב, כיווצה שפתיים. — אוריקו, יש אבק על המדף. ראית? פה.
— אמא, בדיוק נכנסת…
— אני רק אומרת. — היא הורידה את המעיל, השליכה אותו על הקולב כך שחצי נפל על הרצפה, והלכה לסייר בדירה.
נויה עמדה במבואה והתבוננה באישה הזאת, שפותחת את דלת חדר השינה, מציצה לאמבטיה, נוגעת בווילונות בסלון.
— הספה קשה, — הודיעה רבקה, לא מביטה בנויה. — אורי, יש לכם מזרון רזרבי?
— נמצא, אמא.
— וקר כאן. התנור לא מחמם?
— מחמם טוב, — אמרה נויה.
החמות הביטה בה — בפעם הראשונה מאז שעברה את הסף. מבט ארוך, מעריך, כמו שבודקים סחורה לא טרייה בשוק הכרמל.
— נו, אולי לך זה טוב. אני קופאת.
אורי כבר סחב מהמחסן שמיכה ישנה.
נויה הלכה למטבח. התיישבה. פתחה את המחשב, סגרה. פתחה שוב. המספרים על המסך לא התחברו לכלום. מעבר לקיר רבקה סיפרה לבנה שהשכנה חנה בסוף מכרה את הבית בכפר סבא, ועשתה חוכמה, ושבכלל להיאחז בנכסים זה טיפשות — היא, למשל, מוסרת הכול בקלות.
נויה חשבה שהחמות לא מסרה בחייה דבר בקלות. כל חסד שלה היא זכרה שנים והציגה חשבון עם ריבית.
השבוע הראשון הזכיר שיטפון איטי. בהתחלה המים עלו בלי שמרגישים — קרסוליים, ברכיים. עדיין אפשר להעמיד פנים שזה לא נורא.
רבקה לא עבדה — היא הייתה בפנסיה והתגאתה בזה מאוד. כל היום ישבה בסלון עם הטלפון, מצפה בסרטוני יוטיוב בווליום מלא, מתקשרת לחברות ומספרת בפרוטרוט, בהבעה, סיפורי חיים של אחרים.
כלים אחריה לא שטפה. פירורים מהשולחן לא ניקתה. פעם נויה מצאה בכיור מחבת לא שטופה, שלפי הריח טיגנו בה משהו עוד מיום קודם.
— רבקה, את יכולה לשטוף אחרייך כלים?
— עייפה אני. הברכיים, — ענתה בלי להרים עיניים מהטלפון.
— את עכשיו הלכת חצי שעה בקניון עזריאלי.
— זה אחר.
בערב אורי אמר לנויה שהיא יכולה להיות קצת רכה יותר. אמא מבוגרת, חולה, צריך להבין אותה. נויה הבינה — שתקה. אבל משהו בתוכה רשם את הרגע הזה. שמר, כמו ששומרים קובץ חשוב.
כעבור שלושה ימים רבקה שינתה את סידור הרהיטים בסלון. פשוט הזיזה את הכורסה לחלון, ואת שולחן הקפה — לספה.
נויה גילתה כשנכנסה לסלון לקחת את היומן שלה ומצאה שהכול לא במקום.
— למה הזזת?
— נוח יותר. אני צריכה אור לקרוא.
— זה החדר המשותף שלנו.
— אז מה? לא זרקתי כלום. — החמות אפילו לא הסתובבה. — אורי לא מתנגד.
אורי, מובן, לא התנגד לשום דבר. הוא היה בן שגדל בבית שבו המילה של רבקה הייתה חוק טבע — כמו כבידה, כמו עונות השנה. לחלוק עליה לא היה טעם.
נויה עמדה במרכז הסלון המחודש וחשבה על כך שלפני חצי שנה היא ואורי הלכו לראות דירת ארבעה חדרים בשכונה החדשה. אהבה אותה — בהירה, מטבח גדול, נוף לפארק. אורי אמר שיקר, נחכה. עכשיו הבינה שהוא כבר ידע אז. פשוט לא אמר. זה לא היה רעיון ספונטני. זה היה תוכנית.
ביום העשירי רבקה מצאה במקרר יוגורט של נויה — יוגורט יקר, מוזמן בהזמנה מיוחדת, בלי סוכר, עם פרוביוטיקה, כי נויה שמרה על תזונה — ואכלה אותו. פשוט לקחה ואכלה. ואת האריזה הריקה החזירה למקום.
נויה פתחה את המקרר בבוקר, ראתה את האריזה הריקה, סגרה את המקרר. עמדה רגע. פתחה שוב — פתאום נדמה. לא. ריקה.
— רבקה, את אכלת את היוגורט שלי?
— איזה יוגורט? — החמות הביטה בה בחפות, כאילו מופתעת. את זה היא ידעה לעשות — לעשות פרצוף של אדם שמואשם בעוול.
— הלבן, בצנצנת קטנה. היה על המדף השני.
— חשבתי שזה משותף.
— אצלנו שום דבר לא "משותף" בלי לשאול.
— אוי, נו, מה את. יוגורט. איזה הפסד.
בערב אורי שוב אמר שנויה מתעסקת בקטנות. אמא לא בכוונה. צריך להתרגל לגור ביחד, זה דורש זמן.
נויה הביטה בו מבט ארוך ולא ענתה כלום. היא כבר חשבה. סופרת. מעריכה.
בזה החמות לא הפסיקה. הבושם עמד על שולחן האיפור כבר חודש — בושם צרפתי, בפחית כבדה בצבע ענבר עתיק. נויה קנתה לעצמה ליום ההולדת, בחרה ארוכות, הריחה דוגמיות בחנות, קראה תיאורים. זה לא היה סתם פרפיום — זה היה שמחה קטנה ואישית, מהסוג שבזמן האחרון הפך נדיר יותר ויותר.
פעם בבוקר הפחית לא היתה על השולחן. נויה מצאה אותה על רצפת המבואה. ליתר דיוק, את מה שנותר ממנה — רסיסים, שלוליות ענבר על הפרקט, ריח חריף שחדר למבואה ולא עבר.
רבקה ישבה בסלון עם הטלפון.
— מה קרה לבושם שלי?
— נפל. — קצר, בלי טון, כמו שמדווחים דבר שלא מעניין בכלל.
— איך הוא הגיע למבואה?
— לקחתי לראות. הפחית הייתה חלקלקה, נשמטה.
נויה התכפפה, אספה את השברים בעיתון. הידיים היו שלוות — היא עצמה התפלאה מהשלווה הזאת. בפנים משהו התכווץ ודפק, אבל בחוץ — תנועה מיותרת אחת.
— את לקחת דברים שלי בלי רשות.
— לראות לקחתי, לא גנבתי. — רבקה סוף־סוף הרימה עיניים מהטלפון, ובמבט שלה היה אותו ביטוי — עצבנות קלה של אדם שמטרידים אותו עם דברים חסרי משמעות. — איזה טרגדיה. בושם. תקני חדש.
— בכסף שלך?
החמות שתקה. הסתובבה לטלפון.
בערב אורי אמר שאמא לא בכוונה, שצריך לשים דברים יקרי ערך במקום מרוחק יותר.
נויה כתבה את השיחה הזאת באותה תיקיית זיכרון פנימית, שעם כל יום נעשתה כבדה יותר.
את מכונת ההדפים קנתה לפני שנתיים — קראה ביקורות, השוותה מודלים, בחרה בסוף דגם גרמני טוב, עם טיימר ומספר מצבים. הכינה בה כל יום כמעט — כנפי עוף, ירקות, דג. אורי אמר שזה הדבר הטוב ביותר שהיא קנתה אי פעם למטבח.
ביום שישי נויה חזרה מהמשרד — נסעה פעם בשבוע לפגישות — ומצאה במטבח ריח פלסטיק שרוף. מכונת ההדפים עמדה על השולחן עם המכסה פתוח. בתוכה היה משהו שחור ולא מזוהה.
— מה הכנת בה?
— תפוחי אדמה. — רבקה עמדה אצל הכיריים בפרצוף עצמאי. — שמתי ושכחתי. קורה.
— שמת על חום מקסימלי?
— אני לא מתעסקת במכשירים שלכם. יש לי בבית תנור רגיל.
נויה לקחה את המכונה, לקחה לאמבטיה, בדקה. הגוף החימום נשרף. הגוף התקלקל מצד אחד. לא היה אפשר לתקן.
— רבקה, המכשיר הזה עלה אלף ושלוש מאות שקל.
— ומה את רוצה ממני? שאשלם? — בקול החמות הופיעה תנועה חדשה — לא עצבנות סתם, אלא חריפה יותר. כמעט אתגר. — פנסיונרית אני. חולה. אין לי כספים כאלה.
— אני רוצה שלא תגעי בדברים שלי.
— אני במשפחה שלי! — רבקה הרימה קול, בפעם הראשונה בגילוי כך, ונויה חשה שהנה הוא — הפרצוף האמיתי שהחמות שמרה עד כה. — אורי הוא הבן שלי! זאת הדירה שלו!
— זאת הדירה שלנו. בעלות משותפת, אם מעניין אותך.
רבקה השתתקה. שוב אותה הבעה חפה — פגועה, לא מובנת, אישה מבוגרת עייפה. ידעה להחליף ערוץ ברגע.
אורי, כששמע, הסביר ארוכות שאמא רצתה לעזור, שלא התרגלה למכשירים, שהיא עצמה הייתה צריכה להרחיק את המכונה. נויה הקשיבה, הביטה בפרצוף המוכר וחשבה: הוא באמת חושב כך? או סתם אומר את מה שקל יותר? היא לא הצליחה להבין. כנראה זה היה אותו דבר.
הווילון בחדר השינה היה פשתן, אפור-תכלת, עם דוגמה גיאומטרית קטנה. נויה הזמינה אותו במיוחד — לפי צבע הקירות, לפי השמיכה. תלתה בעצמה, ישר, עם טבעות שנגלשו בעדינות על המוט.
גילתה את הקרע בשבת בבוקר — ארוך, אלכסוני, מהקצה העליון עד כמעט למרכז. כאילו מישהו משך בחוזקה ובחדות.
רבקה אכלה ארוחת בוקר במטבח — אכלה עוגיות שהביאה עמה, שתתה תה, הביטה בטלפון. לשאלה על הווילון לא ענתה מיד.
— נגעתי במוט. הווילון נתפס.
— מה בכלל עשית בחדר השינה שלנו?
— עברתי, הצצתי. מה, אסור?
— זה חדר השינה שלנו.
— אוי, סודות איזה. — רבקה הניעה ביד אוכלת עוגייה. — מה זה, וילון. תתקני.
נויה עזבה את המטבח. הלכה לחדר השינה, סגרה את הדלת, התיישבה על המיטה. הביטה בווילון הקרוע, שהיה תלוי עקום ונתן לאור יותר מדי.
שלושה שבועות. בתוך שלושה שבועות — בושם, מכונה, וילון. וזה רק מה שהיה ניכר מיד. וכמה דברים קטנים, בלתי נראים — דברים שהוזזו, נדחפו, נגעו בהם בלי רשות?
נויה הוציאה את הטלפון, פתחה את ההערות. היה כבר שם רשימה — התחילה אותה בשבוע השני, בעצמה לא ידעה למה. פשוט תיעדה. תאריך, מה קרה, תגובת אורי. בשיטתיות, כמו דוח עבודה.
הוסיפה שלוש שורות חדשות. אז פתחה אפליקציה אחרת — חיפוש בגוגל. הקלידה: שכר דירה חד חדרי, רמת גן. הביטה במספרים. סגרה. פתחה שוב.
מעבר לדלת רבקה הפעילה בווליום מלא עוד סרטון. קול מהטלפון צרח בשמחה על מבצעים בחנות כלשהי. אורי בסלון צחק על משהו עם אמו.
נויה ישבה בחדר השינה עם הווילון הקרוע וספרה. לא כסף — אם כי גם את זה. היא ספרה ימים. ספרה את עצמה. ומשהו בתוכה, ששתק זמן רב, התחיל לדבר ברור יותר.
הכול קרה בשבת. נויה נסעה בבוקר לקניון דיזנגוף סנטר — הייתה צריכה וילונות חדשים לחדר השינה, ורצתה לקנות בעצמה, לבחור בשלווה, בלי הערות של אחרים.
בקניון היה בהיר ורועש, ריח של קפה ומאפים טריים מהמאפייה שבצד. הלכה בין הדוכנים עם הבדים, נגעה בחומר, הביטה בצבעים. בסמוך עמד זוג צעיר — בוחרים ביחד, מתווכחים בשקט, צוחקים. הבחורה אמרה: "הנה אלה, תראה, הם מושלמים". הבחור קימט מצח, אחר כך הסכים, ושניהם צחקו שוב.
נויה הביטה בהם יותר משהיה צריך. אחר כך לקחה את הבד המתאים, הלכה לקופה. בכיס רטט הטלפון. אורי.
— מתי תחזרי?
— עוד שעה. מה קרה?
— אמא מבקשת שתעברי בחנות. אומרת שהיא צריכה את הממתקים שהיא אוהבת. רשום את השם.
נויה עמדה באמצע המעבר. סביבה הלכו אנשים, מישהו דחף אותה בעגלה, התנצל. היא לא זעה.
— אורי, — אמרה בקול שלו שליו מאוד, — אני לא אעשה את זה.
— נויה, נו, היא לא יכולה בעצמה, הברכיים…
— אורי. לא.
היא הכניסה את הטלפון לתיק והלכה לקופה. שילמה, יצאה לרחוב. עמדה רגע, הפנתה פנים לשמש. אחר כך הוציאה את הטלפון שוב ופתחה את ההערות. הרשימה הייתה ארוכה.
לבית חזרה בשתיים. בדירה היה ריח של משהו מטוגן — רבקה עמדה מול הכיריים ומערבבת, מדברת בקול רם בטלפון עם חברה. על השולחן היו מונחות קרשי החיתוך של נויה — כל השלושה, אף שלמחבת אחת מספיקה אחת.
— אלה קרשי החיתוך שלי, — אמרה נויה בכניסה למטבח.
— אני משתמשת, — השליכה החמות לשפופרת, מתכוונת לנויה, אף שדיברה עם החברה. מהצד השני מישהי צחקה.
נויה הכניסה את הווילונות לחדר השינה. חזרה למטבח, הציבה קומקום. אורי ישב בסלון עם המחשב והעמיד פנים שעובד, אף שלפי הצלילים היה מובן — צופה בכדורגל.
רבקה סיימה את השיחה, הסתובבה לנויה.
— חשבתי. הספה בסלון קטנה מדי. צריך לקנות חדשה. אורי אמר שאתם יכולים להרשות לעצמכם.
— אורי אמר.
— נו, כן. ב"הום סנטר" יש טובות. ראיתי בטלפון.
נויה הביטה בחמות. בפרצוף הזה — הבטוח, המורגל שרצונות מתגשמים. נזכרה בבושם על הרצפה. במכונה השרופה. בווילון הקרוע. ברשימה בטלפון.
— רבקה, — אמרה, — אני רוצה שתביני דבר אחד. אני לא אקנה ספה.
— למה בעצם?
— כי אני לא מחויבת.
החמות פתחה פה, אבל נויה כבר הלכה לסלון.
— אורי, צריך לדבר.
הוא סגר את המחשב — בכל זאת, כדורגל, היא ניחשה נכון — והביט בה בפרצוף של אדם שמתעייף מראש מהשיחה.
— נויה, אם זה על הספה…
— זה על הכול. — היא התיישבה ממול, שיתפה ידיים על הברכיים. — אני רוצה שתענה לי בכנות על שאלה אחת.
— נו.
— אתה מתכוון לשנות משהו?
הוא שתק. ארוכות — יותר מהנדרש לתשובה כנה. אחר כך אמר:
— אמא חולה. אני לא יכול לשלוח אותה.
— אני לא מבקשת לשלוח. אני מבקשת שתהיה בעל, לא בן שלה בעיקר.
— היא אמא, נויה. את מבינה מה זה אומר?
— ואני אישה. אתה מבין מה זה אומר?
הוא הסיט את המבט. פתח את המחשב שוב.
זה הכול. זאת התשובה.
היא אספה את הדברים שלו בשיטתיות, בלי מהירות, כמו עושים דבר שהוחלט מזמן. לקחה מהארון — חולצות, ג'ינסים, חליפות ספורט — הניחה על המיטה בערימות. אחר כך הוציאה מהמחסן מזוודה גדולה, זו שעמה טסו לברצלונה שלוש שנים לפני כן. פתחה, התחילה לסדר.
אורי הופיע בפתח חדר השינה, ראה וקפא.
— מה את עושה?
— מסדרת אותך.
— במובן מה?
— במובן הפשוט. — היא הסירה מהתלוי את החליפה שלו, קיפלה בעדינות. — אתה רוצה לגור עם אמא — תגור. רק לא כאן.
— נויה, את בסדר?
— בהחלט.
הוא עמד והביט בה מכניסה את חפציו למזוודה. לא מיהרה, לא השליכה — הניחה ישר, כמו שהיא יודעת. בנקודה אחת הוא צעד קדימה, אבל היא הביטה בו כך שהוא עצר.
— זאת הדירה שלנו, — אמר בסוף. — אני לא עוזב.
— אז היא תעזוב. תבחר.
מעבר לקיר רבקה הפעילה את הטלוויזיה. בקול רם, כמו תמיד. איזה טוק שואו, שבו כולם צועקים ומתקטעים.
אורי שתק. נויה נעלה את המזוודה, הציבה לצד הקיר. לקחה מהכיסא את הג'קט שלו, תלתה מעל. אחר כך עברה לידו לכיוון המבואה, נעלה נעליים ופתחה את דלת הכניסה. לרווחה. עד הסוף.
— אורי, — קראה מהמבואה. — פתחתי את הדלת.
הוא יצא מחדר השינה. ראה את המזוודה לרגליה, הדלת הפתוחה, הפרצוף שלה — שלו, בלי דמעות, בלי רעד בקול. זה, כנראה, הבהיל אותו יותר מכל.
מהסלון הציצה רבקה. הביטה במזוודה, בדלת הפתוחה, בנויה.
— אוריקו, — אמרה בטון כזה שמדברים לילדים: אל תקשיב לזרים, בוא אלי.
והוא צעד. לכיוונה.
נויה התבוננה בצעד הזה — קטן, בלתי נראה כמעט. אבל מסביר הרבה.
— טוב, — אמרה בשקט. — אז תצאו שניכם.
אורי הסתובב — בעיניים הבליח משהו שדומה לפחד, או להבנה שהגיעה מאוחר מדי.
— נויה…
— המזוודה במבואה. את השאר תוכל לקחת בכל יום שאני לא בבית. — היא הוציאה את הטלפון, לא מביטה בו. — אתקשר אליך בעניין הניירת. עורך הדין יטפל.
רבקה פתחה פה — וסגרה. משהו בקול של נויה, בעמידה שלה, בדלת הפתוחה, לא השאיר מקום למשא ומתן. החמות ידעה לחוש איפה הלחץ עובד ואיפה לא. כאן הוא לא עבד.
אורי לקח את המזוודה. לאט, כמו בחלום. רבקה לבשה את המעיל — בשקט, בשפתיים מכווצות, בפרצוף של אדם עלוב עמוקות.
הם יצאו. נויה סגרה את הדלת. סיבבה את המנעול. עמדה רגע בשקט המבואה — שקט אמיתי, בלי טלוויזיה, בלי קולות זרים, בלי ריח של אוכל זרה.
אחר כך הלכה למטבח, הציבה קומקום, פתחה את המחשב.
מחוץ לחלון חיה העיר הרגילה של שבת. איפשהו צרחו ילדים, נסעו מכוניות, מישהו צחק במדרגות הבניין הסמוך. נויה מזגה תה, חיבקה את הכוס בשתי ידיים והביטה בחלון. לראשונה בחודש האחרון היה לה שקט.
כעבור שלושה שבועות נויה זזה את השולחן מהסלון חזרה לחלון — למקום שבו עמד לפני הכול. תלתה וילונות חדשים בחדר השינה. קנתה לעצמה בושם — אחר, בהיר יותר, עם ניחוחות תה לבן וארז. הציבה על שולחן האיפור.
אורי כתב יום אחד — קצר, באותיות קטנות, כמו שכותבים כשמתביישים: אפשר לדבר?
היא לא ענתה מיד. אחר כך כתבה: בדרך של עורך הדין.
יותר הוא לא כתב.
רבקה התקשרה פעם אחת. פתחה בעלבון, עברה לתלונות על הברכיים, אחר כך הודיעה שנויה הרסה את המשפחה ועל זה יגיע לה גמול.
נויה הקשיבה דקה, אחר כך אמרה: רבקה, אל תתקשרי אלי יותר. וכיבתה.
הטלפון השתתק.
בערבים עבדה אצל השולחן שלה לצד החלון — בשקט, עם כוס תה, עם מוזיקה חרישית. לפעמים נשארה עד שעה מאוחרת — לא כי צריך, אלא כי בא לה. כי זה היה הערב שלה, השולחן שלה, השקט שלה.
ביום שישי עמית לעבודה, רן, כתב בצ'אט: יש בית קפה נחמד בשכונה, היית שם? היא חשבה רגע וענתה: לא. אבל אפשר לנסות. נפגשו בשבת, ישבו שעתיים, דיברו על עבודה ועל ערים, על איפה היה כיף לגור. בלי שום דבר מיוחד — ובדיוק בשביל זה היה קל.
לבית חזרה בשעת דמדומים. פתחה את הדלת, נכנסה לדירה, הדליקה אור. הכול עמד במקום. המקום שלה. הסירה את הג'קט, תלתה על הקולב — זה שבצד ימין, כי לה נוח כך, לא כי מישהו החליט בשבילה.
נכנסה למטבח, פתחה את המקרר. בפנים עמד יוגורט — לבן, בצנצנת קטנה, במדף השני. לא נגוע.
נויה לקחה אותו, פתחה, עמדה לצד החלון. מעבר לזגוגית הודלקו חלונות בבניינים ממול, העיר עברה למצב ערב, שקט ואחיד.
היא אכלה את היוגורט עד הסוף. לאט, בהנאה.
וחייכה — סתם כך, בלי סיבה, או עם כל הסיבות גם יחד.
