עידן בן השבע החזיק את העוגה בשתי ידיים, כמו שמחזיקים דבר שיכול להתפרק אם לא שומרים עליו טוב. עוגת שקדים קטנה, בלי קצפת, בלי כיתוב, עם נר אחד תקוע באמצע קצת עקום. קנתה לו אותה דודה שלו, מיכל, בפינת הסופר בשכונת התקווה בתל אביב, תמורת עשרים ושתיים שקל שספרה ממטבע קטן בכיס המעיל — כי אמא שלו עבדה משמרת כפולה בניקיון בתים ולא הספיקה לחגוג איתו בבוקר. לא היו בלונים. לא היו אורחים. רק הוא, התיק בית הספר על הגב, והעוגה, בשעה ארבע וחצי אחר הצהריים.
הוא הלך ברגל מבית הספר לכיוון הבית, ברחוב דב הוז, כשבדרך עבר לצד בית חם לילדים — מהסוג שהעירייה מפעילה לילדים שהוצאו מהבית שלהם לכמה ימים או כמה שבועות, עד שמסדרים להם איפה לגור. דרך החלון הגיע קול צחוק של ילדים. מישהו שם חגג משהו, או סתם שיחקו. אבל בפינה, על מדרגה בחצר הקטנה מחוץ לבניין, ישבה ילדה לבדה, מושכת חוט פתוח בשרוול הסוודר שלה שוב ושוב בלי לשים לב. בת כמה שנים כמוהו, אולי פחות. היא לא הצטרפה לצחוק בפנים. היא רק הביטה פנימה מבעד לחלון, כמו מישהי שמחכה שיקראו לה ולא קוראים.
עידן עצר. הוא הביט בעוגה שלו. אחר כך הביט בה.
בשנה שעברה אבא שלו עזב את הבית, ויום ההולדת שלו עבר בלי שאף אחד שם לב בכלל, עד שאמא נזכרת בעשר בלילה ואפתה לו טוסט עם סוכר, כי זה כל מה שהיה בבית. הוא לא שכח את הטעם של זה.
בלי לשאול שם, בלי להסביר כלום, הוא ניגש אליה והניח את העוגה הקטנה על המדרגה, בינו לבינה.
"זה יום ההולדת שלי," הוא אמר. "בואי נחגוג ביחד."
הילדה — שמה היה נועה, אבל הוא לא ידע את זה עדיין — הפסיקה למשוך את החוט ובהתה בעוגה. היא גרה בבית החם שלושה שבועות אחרי שהוציאו אותה ואת אחיה הקטן מהבית, ובכל אותו זמן לא חגגה שום דבר, לא יום הולדת ולא שום חג.
עידן הוציא מצית פלסטיק קטן מהכיס, זה ששמר בו גפרורים בשביל להדליק את הנר בבית, הדליק את הלהבה הקטנה, וחייך אליה.
"עכשיו צריך לבקש משהו בלב, ולנשוף."
היא עצמה עיניים, ביקשה משהו שלא סיפרה לו, ונשפה איתו ביחד על הנר. הלהבה כבתה. שניהם פרצו בצחוק שהידרדר ובקע, בלי שום סיבה אמיתית מלבד זה שבא.
במרחק כמה מטרים, בפתח המאפייה שברחוב ההגנה, עמד בעל המאפייה, אדם בשם רפי כהן, איש בשנות החמישים שכל חייו אפה עוגות לכל השכונה. הוא ראה את הסצנה הזאת מתחילתה ועד סופה — הילד עם העוגה הקטנה, הילדה שישבה לבדה, הנר שנדלק ונכבה. הוא הניח את המגב שבידו על השיש, מילא עגלת מתכת בעוגת שוקולד גדולה שהכין בשביל הזמנה של שבעים וחמישה שקל שהייתה מיועדת לבר מצווה למחרת, קנה בחנות השכונתית ממול בלונים צבעוניים וכובעי מסיבה בעשרים שקל, ותוך עשרים דקות חזר לחצר של בית החם עם כל זה בידיים.
המדריכה של בית החם, אישה בשם דליה שהייתה אחראית על הילדים באותו יום, פתחה את השער בלי להבין מה קורה. רפי לא שאל רשות, הוא רק אמר: "הילדים האלה צריכים מסיבה, ואין לי שום דבר אחר לעשות עם העוגה הזאת." תוך רגעים, החצר השקטה התמלאה בילדים שרצו, בבלונים שהתנפחו, במוזיקה מהטלפון הנייד של אחד הנערים הגדולים יותר. נועה, שעד לפני עשרה רגעים ישבה לבדה בפינה, עמדה באמצע, עם כובע מסיבה שחור על הראש, קרועה מצחוק עד שנאלצה לשבת על המדרגה כדי לנשום.
עידן עמד בצד עם פיסת עוגת שוקולד בידו, ונועה ניגשה אליו, תקעה לו באצבע קטנה גוש קצפת על החולצה, וברחה. הוא רדף אחריה שלוש פעמים סביב עץ התות בחצר עד שרפי צעק להם לבוא לחתוך את העוגה.
כשהשמש שקעה מעל רחוב דב הוז, הילדים עמדו ביחד בחצר, מוכתמים בקצפת ובצבעי בלונים.
עידן חזר הביתה בלי עוגה, עם שני כתמי קצפת גדולים על החולצה הלבנה. אמא שלו פתחה את הדלת, עדיין בסינר העבודה, והביטה בחולצה.
"איפה העוגה שלך?"
"נתתי אותה."
היא לא שאלה למי. היא רק משכה אותו בפנים, הורידה לו את התיק מהגב, ואמרה שהיא תכין לו ביצה מקושקשת כי זה כל מה שהיה בבית.
