מרפי בן־עזרא ישב במשרדו שבקומה השמינית של בניין המשפט בתל אביב, כשהטלפון הנייד שלו רעד על השולחן בפעם השלישית באותה דקה. השעה הייתה אחת עשרה בלילה, והאורות בקומה כבר כוסו, פרט לחדר שלו.
הוא לא ענה. הוא הביט בשם המתנשא על המסך — "אבנר קורן, שר המשפטים" — ושלשל את הטלפון לתוך התיק העור שעל הכיסא. במקום זאת פתח את התיקייה שמונחת לפניו על השולחן, תיקיית הנייר הישנה שכבר הצהיבה בפינות, ושלף ממנה את העמוד הראשון. זה היה כתב האישום שהכין נגד ראש הממשלה לשעבר, רם זהבי.
שלוש שנים הוא עבד על החקירה הזאת. שלוש שנים של מסמכים, עדויות, חשבונות בנק בקפריסין, הקלטות שהושגו בצו בית משפט. ועכשיו, לילה לפני מתן פסק הדין, הטלפון שלו לא שקט לרגע.
הדלת נפתחה בלי נקישה. ליאת שגיא, מזכירתו הוותיקה, נכנסה עם תיק ניילון שבו היה עטוף משהו קשיח.
"זה הגיע לדואר שלך הביתה," היא אמרה והניחה את התיק על השולחן. "השליח התעקש שזה דחוף. לא רציתי שתגיע לשם בעצמך."
מרפי פתח את העטיפה בעזרת מספריים קטנים ששלף מהמגירה. בתוכה היה טלפון סלולרי זול מדגם נוקיה בסיסי, מהסוג שקונים במזומן בחנות ברחוב אלנבי בלי לרשום שם. על המסך שלו נדלקה הודעת טקסט אחת, עם חותמת זמן של 23:04: "אם פסק הדין יוצא מחר — הבת שלך לא תחזור מהאוניברסיטה בשלום."
אצבעותיו של מרפי נעצרו על המקלדת של הטלפון שלו האישי, ואז חזר ולחץ אותן על הברכיים כדי שלא יראו. פתח את המגירה התחתונה של השולחן, שלף דף נייר ריק ורשם עליו את מספר הטלפון שממנו הגיעה ההודעה, את השעה המדויקת, ואת תיאור האריזה. ליאת עמדה מולו, ידיה שלובות חזק מול החזה.
"תתקשר למשטרה," היא אמרה.
"עוד לא." מרפי קם, ניגש לחלון וחילץ מהכיס את הטלפון האישי שלו. חייג למספר שידע בעל פה — לא למשטרה, אלא לבתו, נגה, סטודנטית בשנה השנייה לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה.
היא ענתה אחרי שתי צלצולים, רועשת ברקע מסיבת סיום סמסטר.
"אבא? אני בדיוק—"
"נגה, אני צריך שתעשי משהו בלי לשאול שאלות עכשיו. תעזבי את המסיבה, תיקחי מונית לדירה של דודה שלך בחיפה, ותכתבי לי כשתהיי שם. את יכולה לעשות את זה?"
היה שקט קצר בקו. מרפי שמע את הרחש הנסוג כאילו היא הלכה לפינה שקטה יותר.
"זה בגלל התיק?" היא שאלה.
"זה בגלל שאני אוהב אותך ולא רוצה לדאוג. תעשי את זה בשבילי."
נגה ניתקה בלי להתווכח — תכונה שהיא ירשה ממנו, היעדר צורך להבין הכול כדי לפעול. מרפי שם את הטלפון בכיס החולצה, קרוב לחזה, והחזיר את מבטו לכתב האישום.
"אתה לא הולך להתקשר לאבטחה?" ליאת שאלה, קולה כבר פחות בטוח.
"אני אתקשר. אחרי שאסיים לעבור על העמוד האחרון." הוא ישב, הניח את שתי כפות ידיו על הדפים, כאילו מנסה למנוע מהם לעוף. "אם אני עוצר עכשיו, ליאת, זה אומר שהם ניצחו בלי שהם יצטרכו להרוג אף אחד. זה מה שהם רוצים — שאני אפחד מספיק כדי לא לחתום."
הוא קם, פתח את הכספת הקטנה שמותקנת בקיר מאחורי תמונת משפחתו, ושלף ממנה עותק שני של כתב האישום, חתום ומתוארך משלושה ימים קודם, עם חותמת נוטריון. "זה בשביל המקרה שמשהו יקרה לעותק הזה הלילה."
באחת ורבע לפנות בוקר ליאת הרימה את הטלפון השולחני בלי לשאול אותו, וחייגה 100. מרפי הרים את הראש מהדפים כששמע אותה אומרת לקצינה בקו "איום על חייה של בת שופט" — ולא עצר אותה. רק אמר, "תגידי להם שאני אחתום על כל מסמך שיידרש," ולראשונה באותו לילה הרפו כתפיו קצת. ליאת סגרה את השפופרת והניחה כף יד על זרועו לשנייה אחת, בלי מילה, ושניהם ידעו שזו הייתה התנגדות קטנה שהוא בחר לא להילחם בה.
בשתיים לפנות בוקר הגיעו שני שוטרים ממשטרת מחוז תל אביב. הם מצאו את מרפי בן־עזרא ישן על הספה הקטנה שבפינת המשרד, כתב האישום מונח כרית מאולתרת מתחת לראשו, והטלפון הזול עטוף בשקית ניילון שקופה על השולחן, מוכן למעבדה הפלילית. אחד השוטרים כתב בפנקס שיתאמו לנגה ליווי של ניידת עד לדירת הדודה בחיפה, ושיעבירו את מספר הטלפון שממנו נשלחה ההודעה ליחידת הזיהוי הפלילי לבדיקת שיחות ואיתור המכשיר.
בבוקר, בשעה תשע, מרפי בן־עזרא עלה על דוכן השופטים ומסר פסק דין שהרשיע את רם זהבי בעבירות שחיתות וקבלת שוחד של 2.3 מיליון שקל. ידיו לא רעדו כשהקריא את גזר הדין. כשהוא ירד מהדוכן וחזר למשרדו, המתינה לו הודעה אחת בתא הקולי של הטלפון האישי, מוקלטת מוקדם יותר באותו בוקר: קולה של נגה, עייפה מהנסיעה אבל רגועה, אומרת רק, "הגעתי בשלום, אבא. תתקשר כשתוכל."
בצהריים התקשרה אליו רפרנטית מהיחידה לזיהוי פלילי ומסרה שהמספר ששלח את ההודעה שויך לכרטיס סים שנרכש במזומן בחנות בבאר שבע, ושנפתחה חקירה בחשד לאיומים והטרדה, בתיאום עם היחידה שחקרה את חשבונות הבנק של זהבי בקפריסין. "אם זה מוביל למישהו מהחבורה של זהבי," היא אמרה, "זה עוד מסמר בארון." מרפי רשם את מספר התיק על הדף הריק, מתחת לרישום שכתב בלילה הקודם, וקיפל אותו לשניים.
הוא נכנס למשרד, ראה את ליאת מניחה ספלון קפה חם על שפת השולחן בלי לשאול אם הוא רוצה, וטמן לרגע את כף ידו על הספלון רק כדי להרגיש את החום עובר לאצבעות. אחר כך שלף את התיקייה הבאה שעל שולחנו, ופתח אותה.
