שלמה אברמוב היה בן שבעים ואחת ובעל שני דונם ליד מושב בית עוזיאל, ליד קריית עקרון, שבהם שתל תפוחי אדמה כבר ארבעים שנה. השנה הברכיים כאבו לו כל כך שלא הצליח לכרוע ליד הערוגה, ובנו אבישי כבר ישב שנה שנייה בכלא מעשיהו על משהו שאברמוב העדיף לא להזכיר בקול רם אפילו לשכנה.
את המכתב כתב על שולחן המטבח, לאור המנורה, כי החשמל במושב קפץ כבר שבוע. כתב בעט שכמעט לא רשם, כך שכמה אותיות יצאו כאילו נחרטו.
"אבישי, בני. לא אצליח השנה לזרוע את החלקה. הברכיים מסרבות לשתף פעולה, והאדמה מאחורי המחסן קשה כמו בטון. הלוואי שמישהו יעזור לחפור את החלק ההוא, לצד המטע…"
הוא הדביק את המעטפה, הלך לתחנה ושלשל את המכתב לתיבה ליד המכולת, זו שבה כיכר לחם עולה עשרים ושתיים שקל. חזר לאט, כי השרוך התיר את עצמו והוא לא היה מסוגל להתכופף.
התשובה הגיעה מהר יותר משציפה — בכלא יש לוחות זמנים משלו, אבל מסתבר שמישהו שם התרגש.
"אבא, בשם השם, אל תיגע באדמה הזאת ליד המטע! אל תכניס לשם אפילו מעדר. שם בדיוק קברתי את מה שנשאר מהעניין ההוא עם המוסך ברמלה. תשאיר את זה בשקט, אני מתחנן."
את המכתב קרא קצין החינוך של האגף, כי כזאת הייתה החובה שלו. קרא אותו גם סוהר שהיה אותו יום בתורנות ביקורת דואר, וזה התקשר למי שצריך.
בשש בבוקר עצרו ליד החצר של אברמוב שלושה ניידות משטרה מרחובות ורכב אזרחי אחד מירושלים. שנים עשר שוטרים במגפי גומי ועם מעדרים ירדו מהרכבים, כאילו יצאו לפשיטה על מנהרה ולא לחלקת תפוחי אדמה.
בראש הכוח עמד סגן צעיר בשם עידן שוורצברד, שלמען הזהירות ביקש לבדוק גם את המחסן וגם את מרתף הכרוב הכבוש. חפרו משש עד הצהריים. הפכו כל רגב אדמה מאחורי המטע, הוציאו אפילו את הגדר הישנה, כי "אולי קברו משהו מתחתיה". אחד השוטרים מצא תרמוס חלוד של קומפוט, ולרגע כולם חשבו שזהו זה.
אברמוב ישב על מפתן הבית במגפיים וצפה איך החלקה שלו הופכת לשטח חפירות ארכיאולוגיות. לא אמר מילה. הכין לעצמו תה בתרמוס השני, האמיתי, ושתה בלגימות קטנות כי היה חם.
בשעה אחת בצהריים ניגש אליו סגן שוורצברד, מיוזע כולו, עם אדמה עד המרפקים.
"אין כאן כלום, אדוני. מי שהחביא כאן כסף בטח לקח אותו קודם, או שהבן שלך טעה במקום."
אברמוב משך בכתפיים, כאילו זה לא ענייננו.
"אני לא יודע כלום. הבן כתב, אז האמנתי."
הניידות יצאו בסביבות השעה שתיים, והשאירו מאחוריהן חלקה שנראתה כמו אתר בנייה – תחוחה, חפורה, מוכנה. השכנה ממול, גברת רחל, הוציאה את הראש מבין הווילונות ורק נענעה בראש למראה הקרקס.
שלושה ימים אחר כך הגיע מכתב נוסף ממעשיהו.
"אבא. עכשיו אפשר לזרוע בשקט. האדמה כבר חפורה כמו שצריך, תחוחה ומוכנה לזריעה. זה כל מה שיכולתי לעשות בשבילך מכאן, מהתא."
אברמוב קרא את המכתב פעמיים, אחר כך קיפל אותו והכניס לקופסת העץ של השעון של אביו, שם שמר על ניירות חשובים. בערב לקח שק זרעי תפוחי אדמה שקנה עוד במרץ בשוק ברחובות בשמונים שקל, ויצא לחלקה.
הברכיים כאבו בדיוק כמו קודם. אבל האדמה – האדמה כבר הייתה מוכנה, כל גוש הפוך בידיהם של שנים עשר שוטרים שחיפשו משהו שמעולם לא היה שם. אברמוב כרע כמה שיכול, לחץ את תפוח האדמה הראשון לתוך האדמה הרכה, ופרש שפתיים בסיפוק, לבדו, בלי עדים.
