המספריים של דודה שושנה

את דודה שושנה העבירו לבית אבות באשדוד בסוף ספטמבר.

שחר גילה את זה במקרה, כשהתקשר לברך אותה ליום הולדתה והטלפון ענה מספר זר. אחות סיעודית, קולה עייף, אמרה שהגברת פה כבר שבועיים, שהבת שלה סידרה את זה, ושלא, אין צורך להתעצבן, הכול מסודר.

הוא התקשר לבת דודה שלו, רונית, שגרה בתל אביב ועובדת במכירות בחברת תוכנה.

"רונית, מה זה הסיפור עם אמא? שמתם אותה באשדוד בלי להגיד לי?"

"שחר, תירגע. היא לא הסתדרה לבד בבית. יש לה גיל, יש לה את הסכרת, מי יהיה שם בלילה אם משהו קורה?"

"אפשר היה לדבר איתי."

"ולמה? בשביל מה? אתה בכלל לא קרוב משפחה דרגה ראשונה, שחר. אתה בן אח."

הוא לא ענה על זה. הניח את הטלפון על השולחן בסלון שלו בחולון, ישב דקה, קם, לקח את המפתחות.

שחר היה בן שלושים ואחת, גבה אחד וששים וארבעה, סנדלר במקצועו — תיקוני נעליים ועבודות עור קטנות בחנות ברחוב סוקולוב. לא נשוי. דודה שושנה הייתה האישה היחידה מהמשפחה שבאה אליו אחרי שאמא שלו נפטרה, כשהוא היה בן שתיים עשרה. היא זאת שלימדה אותו להכין חביתה, שבדקה שיעורי בית, שתפרה לו חליפה לבר המצווה כי אף אחד אחר לא התעסק עם זה.

הוא נסע לאשדוד ביום שישי בבוקר, לקח יום חופש מהחנות.

דודה שושנה ישבה בכורסה ליד החלון, מסתכלת על חצר פנימית עם שני עצי זית. כשראתה אותו היא זקפה את הגב.

"שחר? מה אתה עושה כאן?"

"שמעתי. באתי לבדוק."

"פה בסדר, שחר. אל תדאג לי."

"אני לא דואג. אני בא לקחת אותך."

"לקחת לאן? יש לך דירת שני חדרים בחולון, בן אדם."

"סידרתי. דיברתי עם השכנה שלי, גברת אורלי כהן, היא הייתה אחות במקור חיים עד שפרשה. היא תבוא אליך בבוקר ובצהריים כל יום, עד שאני חוזר מהעבודה."

"זה עולה כסף, שחר."

"חישבתי. יש לי."

היא הביטה בו ארוכות. ידיים שלה, עם הטבעת הישנה שהיה לה מבעלה המנוח, רעדו קלות על משענת הכורסה.

"שחר, תמיד היית נמוך קטן. זוכר שהתגרו בך בבית ספר."

"זוכר."

"ושלא יפה, מצטערת שאני אומרת, אבל לא יפה."

"גם זה נכון."

"אבל הלב שלך — " היא עצרה, נגעה לו בלחי, "הלב שלך בא מהדוד שלך, זכרונו לברכה. הוא גם היה כזה. קטן וגיבור."

היא קמה, פתחה את הארון הקטן בחדר, התחילה לקפל חולצות לתוך שקית.

כשהם חזרו לחולון בערב, רונית כבר ידעה. היא שלחה הודעה בוואטסאפ של המשפחה: "שחר, אתה לא מבין מה אתה עושה. היא זקנה חולה, מי יישא באחריות כשיקרה משהו."

שחר לא ענה בכתב. הוא התקשר.

"רונית, את יודעת למה היא הסכימה לעזוב? כי אף אחד לא שאל אותה. אתם סידרתם, חתמתם, שילמתם, וזהו. אני שאלתי."

"אתה לא יכול לטפל בה כמו שצריך."

"אולי לא כמו שצריך לפי הדפים של המוסד. אבל כמו שצריך לפי מה שהיא רוצה."

היה שקט בקו.

"יש לה פנסיה, שחר. יש לה גם את הדירה בבת ים שהיא עדיין משכירה. מישהו מנהל את זה."

שם היה המפתח, והוא לא הבין את זה עד שהגיע הרגע.

שלושה שבועות עברו. אורלי כהן הייתה מגיעה בתשע בבוקר, מכינה לדודה שושנה תה וטוסט, בודקת לה סוכר, יושבת לשחק רמי עד הצהריים. שחר היה חוזר מהעבודה בחמש, מכין ארוחת ערב, מדבר איתה על היום. במוצאי שבת היו יוצאים לטיול קצר בטיילת בת ים, קרוב לבית הישן שלה.

באחד הימים הגיעה למקרר דף מהבנק. דודה שושנה פתחה אותו בלי משקפיים, הרימה גבה, הניחה בצד.

"שחר, תסתכל על זה בשבילי."

הוא הסתכל. העברה בנקאית, חשבון המשותף על שמה ועל שם רונית, שנפתח — לפי התאריך — שבוע לפני שהעבירו אותה לאשדוד. ארבעים ושניים אלף שקל הועברו מהחשבון של שושנה לחשבון אחר, בשם מלא של רונית, בשתי פעימות.

"רונית פתחה חשבון משותף איתך?"

"היא אמרה שזה נוח, בשביל לשלם את בית האבות ואת שכר הדירה בבת ים."

"ולמה הכסף עובר אליה, ולא ממנה?"

דודה שושנה שתקה. היד שלה, זאת עם הטבעת, נעה לכיוון הדף ועצרה באוויר.

שחר לא צעק ולא התעצבן בקול. הוא קם, הלך לחדר הקטן בביתו, הביא קלסר שהוא כבר התחיל לבנות — תיק עם צילום תעודת הזהות של דודה שושנה, אישור הזנחה שהוא בדק אם אפשר להגיש, מספר טלפון של עורכת דין מהעמותה לזכויות קשישים שהוא מצא ברשת לפני שבועיים, ליתר ביטחון.

"דודה שושנה, אני רוצה שנעשה שני דברים. אחד — נסגור את החשבון המשותף ונפתח חשבון חדש, רק על שמך, עם הרשאה שלי לפעול בשמך רק אם תחתמי על יפוי כוח. שתיים — נדבר עם עורכת דין על הדירה בבת ים, לבדוק מי בפועל מקבל את שכר הדירה."

"שחר, זאת הבת שלי — זאת רונית — אולי היא רק רצתה לעזור."

"אולי. נבדוק ונדע."

ביום שני הוא לקח אותה לסניף הבנק ברחוב רוטשילד בבת ים. פקידת הבנק, אישה בשם מירב, הקשיבה לדודה שושנה, בדקה את תעודת הזהות, בדקה את חתימת היפוי כוח החדש ששחר הביא מעורכת הדין ממרכז החוף — יפוי כוח מתמשך, לא רחב, רק לצורכי בנק ודיור. תוך שעה החשבון המשותף נסגר. יתרת הכסף, שישה עשר אלף שקל שנשארו בו, חזרה לחשבון החדש על שם שושנה בלבד.

באותו שבוע התקשרה רונית, קול גבוה, מהיר.

"שחר, מה עשית? קיבלתי הודעה מהבנק שהחשבון נסגר!"

"סגרנו אותו. דודה שושנה ביקשה."

"זה החשבון שלי גם, זה לא חוקי."

"זה חשבון משותף שהיא פתחה כדי שתוכלי לעזור לה, לא כדי שתוציאי ממנו ארבעים ושניים אלף שקל בלי שתגידי לה."

שקט בקו.

"זה — זה היה בשביל ההוצאות שלה. על ביות אבות, על —"

"הראית לה חשבוניות?"

"לא … אני … שחר, אתה לא מבין את המצב שלי."

"אני מבין שמכרת לי שהיא לא יכולה לטפל בעצמה, כדי שלא אשים לב מה קורה עם הכסף שלה."

הוא לא הרים את הטלפון. פשוט אמר, בלי רעד בקול:

"יש לה עורכת דין מהעמותה שבדקה את העניין. אם היא תבקש, אפשר לפתוח תלונה. אבל זה תלוי בה, לא בי. מה שבטוח — החשבון הזה נסגר, הדירה בבת ים תחת ניהול חדש, והיא חוזרת לגור לידי. אם את רוצה לראות אותה, תבואי, אבל לא בלי שהיא מסכימה."

כמה ימים אחר כך דודה שושנה ישבה במטבח הקטן של שחר, מסתכלת על תיק המסמכים הפתוח על השולחן — ההעברה הישנה מהבנק, יפוי הכוח החדש, החוזה המחודש של הדירה בבת ים עכשיו רק על שמה. היא לקחה את הדפים, אספה אותם, הכניסה לתיקיה, סגרה אותה, שמה ביד.

"שחר, אתה זה שבא. אתה זה ששאל. אתה זה שבדק."

"מישהו היה חייב."

היא החזיקה את התיקיה על החזה, כמו שמחזיקים תיק שאי אפשר לאבד.

"תמיד היית הגיבור הקטן שלי," היא אמרה, "ועכשיו אני רואה — לא קטן."

התקשרה המזכירה ברישוי מבית האבות באשדוד למחרת, לשאול אם לשמור את החדר. שחר ענה בפשטות שלא, אין צורך, הדודה גרה אצלו מעכשיו. השקט שבא אחרי זה, בלי ציוץ טלפון, בלי התראה בוואטסאפ ממשפחה שדואגת רק כשנוח לה, היה הדבר הקרוב ביותר שידעו השניים לקרוא לו — בית.