אני שוקל שרון, בן שלושים ושתיים, ואני זה שגידל את נדב מגיל תשע — מאז שאחותי ואחיה עברו לגור בברלין בשביל העבודה. אני מספר את זה כי אני חושב שמישהו צריך סוף־סוף לספר את הצד שלי, לא רק מה שראו מהצד.
בבוקר ההוא, יום שני בסוף אוקטובר, קמתי בשש ורבע בלי שהשעון עורר. הישיבה הראשונה שלי בטכניון היתה בתשע, אבל לא זו הסיבה שקמתי מוקדם. קמתי כי ידעתי שאמא שלי, שרה, לא ישנה כבר שעה — היא תמיד קמה לפני כולם, אפילו כשאין לה שום סיבה לקום.
נכנסתי לחדר שלה. היא ישבה על הכיסא ליד המיטה, כבר לבושה בחצאית החומה ובסוודר האפור שהיא שומרת לאירועים.
"אמא, את מוכנה?"
היא הביטה בי כאילו לא הבינה.
"מוכנה למה? אתה זה שהולך היום ללימודים."
"אני לא הולך בלי אותך."
"בלי אותי? מה אני, שרון, אעשה בטכניון?"
"בדיוק מה שעשית לפני שבע־עשרה שנה, ליד שער בית הספר היסודי בקריית מוצקין."
היא שתקה. ידעתי שהיא זוכרת. כי מי ששוכח דברים כאלה — לא באמת חי אותם.
אני צריך להסביר משהו שאף אחד לא ראה מבחוץ: כשגדלתי אצל סבתא, לא הרגשתי שוויתרו עליי. זה מה שאנשים תמיד חושבים כשהם שומעים "ההורים היו בחו"ל". אבל אני זוכר את זה אחרת. אני זוכר את הריח של מרק העוף ביום שישי בערב, את הטלוויזיה שרעשה בסלון עם חדשות ערוץ שתיים, ואת סבתא שהיתה מדליקה נר ליד תמונת סבא שנפטר עוד לפני שנולדתי. אני זוכר שהיא היתה סופרת את הכסף בערב, מטבע אחרי מטבע, כדי לוודא שיהיה לי למחברות בתחילת השנה. שקל וחצי הנסיעה באוטובוס, וזה כבר היה חשוב.
בכיתה א' בכיתי כל הדרך לבית הספר.
"בובה, אני לא רוצה."
"למה, נשמה שלי?"
"אני לא מכיר אף אחד."
"אז תחזיק לי ביד עד השער."
וככה עשינו. בכל אחד בספטמבר היא היתה לובשת את החולצה הכי טובה שלה ומלווה אותי עד השער. כשהייתי קטן לא הרפיתי מהיד שלה. כשהתבגרתי התחלתי ללכת כמה צעדים לפניה.
"בובה, אני כבר יכול לבד."
"אני יודעת, מותק."
אבל היא היתה באה בכל זאת. לא כי לא ידעתי את הדרך. אלא כי זו היתה השמחה שלה — לראות אותי נכנס בשער.
אני לא הייתי תלמיד מצטיין. הייתי סביר, עבדתי קשה, ובגרות במתמטיקה 4 יחידות עברתי בקושי בציון שבעים ואחת. כשלא הבנתי משהו היא היתה אומרת לי משפט אחד, תמיד אותו משפט:
"תנסה עוד פעם, נשמה. אדם לא מפסיד כשהוא לא יודע. הוא מפסיד כשהוא מפסיק לנסות."
היא עצמה למדה עד כיתה שמונה בלבד, בעיירה קטנה ליד עפולה. לפעמים היא לא הבינה בכלל את שיעורי הבית שלי.
"אני לא מבינה את המתמטיקה הזאת שלכם, אבל אני יושבת פה עד שתגמור."
והיא ישבה.
בכיתה יב', כשסיפרתי לה שאני רוצה לגשת לטכניון להנדסת חשמל, היא שתקה.
"מה קרה, בובה?"
"כלום."
"תגידי."
היא ניגבה את קצה העין בסינר.
"אני חושבת רק שלי לא היה מזל ללמוד הרבה. ותראה אותך, הולך להיות סטודנט."
ביום שקיבלתי את תוצאות הפסיכומטרי — ציון 671, מספיק בשביל להתקבל — הראשונה שצעקתי לה לא היתה אמא, אפילו לא אבא.
"בובה!"
היא יצאה מהמטבח מבוהלת, עם מגבת בידיים.
"מה קרה לך?"
חיבקתי אותה.
"גידלת סטודנט!"
היא התחילה לבכות.
"אתה למדת, מותק. לא אני."
"אני למדתי. אבל את זו שאיפשרה לי ללמוד."
עכשיו הגיע יום ראשון בטכניון. היא לבשה את החצאית החומה, הסוודר האפור, ואת המטפחת שהיא שומרת לאירועים מיוחדים. כשיצאה מהחדר חיכיתי לה לבוש בחולצה לבנה.
היא הסתכלה עליי מלמעלה למטה.
"איזה גבר נהיה הילד שלי…"
פשטתי את הזרוע.
"נלך?"
"שרון, אני באמת באה איתך?"
"כן."
"אבל שם יהיו רק צעירים."
"אז מה?"
"אולי מישהו יצחק שבאת עם סבתא אחריך."
עצרתי. הסתכלתי עליה כמה שניות.
"בובה, אם מישהו יצחק שבאתי עם האישה שגידלה אותי — הבעיה לא אצלי."
היא הורידה את המבט.
"די, אתה גורם לי לבכות ומקלקל לי את המטפחת."
יצאנו יחד מהבית ברחוב הרצל בקריית מוצקין. חיכינו לאוטובוס 271 בתחנה מול המכולת של יוסי, ואני זוכר שהיה קר בשבילה, אז שמתי לה את המעיל שלי על הכתפיים למרות שהיא סירבה בהתחלה.
כשהגענו לקמפוס בטכניון ליד הכרמל, החצר היתה מלאה. סטודנטים חדשים, הורים, קבוצות שמצטלמות מול השלט של הפקולטה.
אמא האטה את הצעדים.
"די, מותק. לך. אני מחכה כאן."
תפסתי לה את הזרוע חזק יותר.
"לא."
"מה זאת אומרת לא?"
"בכיתה א' הבאת אותי עד השער. היום נלך יחד עד לשם," ואמרתי את זה כשאני מצביע לכיוון בניין פקולטת ההנדסה.
התחלנו לעלות לאט במעלה הכביש. היא צעדה צעדים קטנים ואני לא מיהרתי. באמצע הדרך ניגש אליי בחור מהכיתה שלי, אורי.
"היי שרון! מי הגברת?"
לא היססתי אפילו לרגע.
"סבתא שלי." ואז חייכתי. "היא הסיבה שאני פה בכלל."
אמא הורידה את העיניים. ניסתה להסתיר את הדמעות עם קצה המטפחת.
בכניסה לבניין נעצרתי מולה.
"את זוכרת מה היית אומרת לי כשהייתי קטן?"
"מה?"
"שיום אחד לא אצטרך יותר שתחזיקי לי ביד."
היא צחקה.
"נו, תראה, לא צריך."
חיבקתי אותה חזק.
"לא, בובה. רק שעכשיו אני זה שמחזיק אותך."
היא פרצה בבכי.
"תהיה בן אדם, שרון. מה שלא תהיה, אל תשכח את זה."
"לא אשכח."
"ותלמד."
"אלמד."
"ותאכל. כי אתה כשיש לך עומס אתה שוכח לאכול."
צחקתי. "זה בטוח לא ישתנה גם בטכניון."
לפני שנכנסנו התכופפתי וקשרתי לה את שרוך הנעל השמאלית שהתרופף, בלי שהיא בכלל שמה לב. אחר כך צילמנו תמונה ליד השלט. אני בחולצה הלבנה עם התיק על הגב, היא קטנה לידי, המטפחת קשורה מתחת לסנטר והיד שלה אוחזת בזרוע שלי.
זה מה שאף אחד לא ראה: שבועיים אחרי היום ההוא אמא שלי — שרה — התקשרה מברלין, נסערת, ואמרה שהיא "לא מבינה למה סבתא לא סיפרה לה שהיא חולה בלב", ושהיא "היתה צריכה לדעת". אמרתי לה בפשטות: היא לא סיפרה כי לא רצתה שתדאגי מרחוק, וכי אני הייתי כאן. זו לא היתה נקמה, זו היתה עובדה. תשעה חודשים אחרי, כשסבתא נפלה בבית ונשברה לה הירך, אני הייתי זה שלקח אותה לבית החולים רמב"ם, אני חתמתי על הטפסים, ואני זה שישב לידה כל הלילה בחדר מיון עד שהרופאה, ד"ר כהן, יצאה ואמרה שהיא יציבה.
באותו לילה, כשסבתא כבר היתה מורדמת קלות ונחה, ישבתי ליד המיטה עם התיק שלה על הברכיים — התיק הישן, החום, עם הרוכסן השבור — והוצאתי ממנו את פנקס החיסכון של בנק הפועלים. שלושים ואחד אלף שקל, כל מה שהיא חסכה במשך שנים ממש בשביל "אם שרון יצטרך משהו באוניברסיטה". לא נגעתי בכסף. סגרתי את הפנקס והחזרתי אותו למקום. אבל למחרת בבוקר הלכתי לבנק, יחד איתה בכיסא הגלגלים שהשאילו לנו בבית החולים, והוספתי את שמי כמיופה כוח בחשבון שלה — לא כדי לקחת, אלא כדי שאף אחד מהמשפחה, לא אמא ולא אף אחד אחר שיחליט לבוא "לעזור" ממרחק אלפי קילומטרים, לא יוכל לגעת בכסף הזה בלעדיה.
חתמתי על הטופס בפקיד הבנק, יורם, בשעה תשע וחצי בבוקר. אמא שלי שמעה על זה טלפונית ושתקה בקו יותר משבע שניות — ספרתי אותן. אחר כך אמרה רק: "בסדר, שרון. אתה יודע מה שאתה עושה." ואני באמת ידעתי.
היום סבתא רחל גרה איתי בדירה שלי בקריית ביאליק, בחדר שהכנתי לה עם מיטה חשמלית ותמונה של סבא על השידה. אני עדיין קושר לה את הנעליים כשהברכיים כואבות לה מדי, ואני עדיין נוסע איתה פעם בחודש לבית החולים לבדיקה. אבל בכל בוקר, כשאני יוצא לעבודה בחברת ההיי־טק בחיפה, היא עומדת בדלת ואומרת לי בדיוק את מה שהיתה אומרת כשהייתי בן שבע: "תלמד. ותאכל." ואני עונה לה כמו תמיד: "אני יודע, בובה."
