זאת קרנית שהתעקשה על השמלה האדומה. שבעים וארבע, אלמנה כבר שלוש שנים מבעלה שהחזיק את חנות הפרחים ברחוב הרצל, ושלוש שנים היא התלבשה כמו מישהי שממתינה לאוטובוס – אפור, בז', שום דבר שמושך עין. באותו יום, בנתניה, הבת שלה עדי דחפה לה חבילה לידיים על המרפסת של דירת הקיט.
– קחי, אמא. תמדדי את זה לפני שאת אומרת לא.
בגד ים שלם, כחול טווס, עם הדפס פרחים צהובים. קרנית צחקה, התנגדה, ואז לבשה אותו בכל זאת בתא ההלבשה העץ שהריח מלח וקרם שיזוף. על החוף, תייר גרמני שהציב חצובה ביקש רשות לצלם אותה – האור של שבע בערב, הוא אמר, נופל עליה "כמו בציור". התוצאה הייתה יפה, ולא רק יפה: קרנית צוחקת בתמונה עם הראש מוטה לאחור, הרגליים בקצף הגלים, ובפעם הראשונה מזמן רב היא זיהתה את עצמה בהשתקפות שלה.
היא פרסמה את התמונה באותו ערב, על הספסל ליד הדירה, עם כיתוב פשוט: "ארבעים ושבע שנה עם אותו גבר והוא עדיין מצחיק אותי כמו בגיל עשרים."
למחרת בבוקר, כשלגמה את הקפה שלה במרפסת, היא פתחה את פייסבוק ומצאה את התגובה של כלתה, שירה, שפורסמה תחת השם המלא שלה, גלויה לכל החברים המשותפים: "ממש מביך בגיל שלך. אף אחד לא צריך לראות את הגוף הזה מוצג באינטרנט." קרנית קראה את המשפט שלוש פעמים, כאילו הוא עומד להשתנות. שירה מחקה אותו כעבור שעה – מאוחר מדי, קרנית כבר עשתה צילום מסך, מתוך רפלקס, בלי לדעת בדיוק למה.
הטלפון הגיע בצהריים. שירה, בקול יבש, חד כמו נעל עקב על אריחים: "את לא רואה יותר את ליאור ונועה כל עוד תפרסמי דברים כאלה. זו לא שאלה לדיון." היא ניתקה בלי לתת לקרנית זמן לענות.
קרנית לא בכתה – או לפחות לא בפני אף אחד. היא סידרה את בגד הים במגירה, סגרה את המחשב, ולמחרת בבוקר היא מרחה שפתון, החליקה את הדף המודפס עם צילום המסך לתוך התיק העור החום שלה, זה ששמרה לחתונות, ועלתה על האוטובוס עד הבית של הבן שלה, אורי, בכפר סבא.
אורי עבד באותו יום – טכנאי בחברת החשמל, סיים מאוחר בימי שלישי – אבל חזר בסביבות שבע בערב, עייף, החולצה עדיין רטובה מזיעה. אמו חיכתה לו במטבח, דף A4 מונח על השולחן ליד הפינג'אן שרחש בשקט. הוא קרא. קרא שוב. אחר כך הניח את הדף, העביר יד על הפנים, ולא מצא מה לומר חוץ מ: "אמא, אני מצטער. באמת." הוא לא הגן על אשתו. את זה קרנית לא שכחה לעולם.
היא יכלה לדרוש התנצלות פומבית, פוסט מחוק שיוחלף באחר, סצנה. היא ביקשה משהו אחר: ארוחת צהריים ביום שישי, אצלה, כל המשפחה, כולל שירה. לא משפט. ארוחה.
ביום שישי, ליאור – בן אחת עשרה – ונועה – בת שמונה – מצאו בארון הסלון את קופסת הפח הישנה שהחזיקה תמונות מאז ומתמיד, זו עם החתול המצויר עליה והמכסה קצת עקום. הם רוקנו אותה על השולחן תוך כדי צחוק, שלפו תצלומים מצהיבים: סבא שלהם בגופייה על אופניים, ההורים שלהם בחתונה עם תספורות בלתי אפשריות, קרנית צעירה על טנדם אופניים באילת. אף אחד לא שם לב שהיא החליקה, בין שני תצלומים, את התמונה מבגד הים הכחול – אותה תמונה בדיוק. נועה נתקלה בה במקרה.
– זאת האהובה עליי, היא אמרה בקול רם, בלי לחשוב. תראו איך סבא מסתכל עלייך. כאילו הוא עדיין אוהב אותך כמו בהתחלה.
שקט ירד על השולחן, שונה משאר השקטים של היום – לא מביך, פשוט מלא. שירה הרימה את התמונה בין שתי אצבעות, בחנה אותה ארוכות, והצבע בפניה השתנה. היא נזכרה, כפי שהתברר אחר כך, בהערה שאמרה שבועיים קודם לכן לנועה מול המראה בשירותים – "צריך להיזהר במה שאוכלים, מותק" – משפט שאמרה בלי לחשוב באמת, ושפתאום קיבל משקל אחר לגמרי.
היא לא אמרה כלום באותו יום שישי. היא עזבה מוקדם, בתירוץ שנועה צריכה חוג שחייה למחרת.
שבוע לאחר מכן, בערב שלישי, היא חזרה לבד, בלי להודיע, אלבום תמונות חדש בזרועה – עור סינטטי בורדו, עדיין עם המדבקה של חנות סטימצקי בכפר סבא דבוקה מתחתיו. קרנית פתחה את הדלת בסינר, ריח של קוגל תפוחי אדמה עולה מאחוריה. שירה לא אמרה הרבה. היא הניחה את האלבום על השולחן, פתחה אותו בעמוד הראשון: התמונה מבגד הים הכחול, מודפסת בגדול, ומתחתיה, כתוב ביד, קצת רועד: "משפחה מסתכלת זו על זו באהבה, לא בשיפוטיות. סליחה, קרנית."
קרנית סגרה את האלבום, חיבקה אותו לרגע, ואז פתחה אותו שוב על שולחן המטבח.
– נשארו ארבעים ושמונה עמודים ריקים, היא אמרה. נמלא אותם ביחד, אם תרצי.
שירה הנהנה, התיישבה, ושלפה את הטלפון שלה לחפש עוד תמונות להדפיס.
חצי שנה לאחר מכן, כשסידר את המחסן לפני החורף, אורי מצא את הטיוטה בכתב יד של התגובה ששירה הקלידה באותו בוקר מפורסם בטלפון שלה – היא כתבה אותה קודם ביד על פנקס ישן, כאילו כדי להתאמן, לפני שהעתיקה אותה לפייסבוק. בגב הדף, משפט אחר, שמעולם לא נשלח, מעולם לא נאמר בקול: "אני פוחדת להיות כזאת בסוף, בלתי נראית." אורי מעולם לא סיפר על כך לאמו. הוא רק החליק את הדף לתוך האלבום הבורדו, בין שני עמודים עדיין ריקים.
