מרגלית בוכריס לא שכרה את "פיט פור לייף" בשביל אביה בגלל איזה פלייר. היא שכרה אותם בגלל צנצנת של חמוצים כבושים.
זו לא מטאפורה – זו הייתה צנצנת ממש, שעמדה על השיש ב"בית גיל הזהב נוה שאנן" בחיפה, נסגרה חצי שנה קודם לכן בידיו של אביה, עוד לפני שהשבץ לקח ממנו את הצד השמאלי של הגוף, ולזמן מה, גם את רוב הרצון שלו לקום מהמיטה.
אבנר בוכריס עבד כטבח שורה באותה מסעדה ברחוב דרך העצמאות שלושים ואחת שנה. יצא לפנסיה בגיל שישים ושמונה כי הברכיים שלו נכנעו לפני הרוח שלו. חצי שנה אחרי השבץ הוא כבר הצליח לגרור את רגליו עם הליכון עד חדר האוכל, אבל לא נגע במחבת, לא עמד ליד שיש, לא עשה שום דבר עם הידיים שלו חוץ מפיזיותרפיה – ואותה הוא שנא, בקול רם, מול כל מי שהיה מוכן להקשיב.
"הבחור הזה מגלגל אותי לסחוט כדור גומי במשך שלושים וחמש דקות," הוא סיפר למרגלית בכל שיחת טלפון ביום שישי. "גידלתי ארבעה ילדים. אני לא צריך כדור."
היא נסעה מתל אביב בכל סוף שבוע שני, שעה ורבע בכל כיוון, ובכל פעם מצאה אותו קצת יותר קטן. לא רזה יותר – קטן יותר. כאילו היה מתקפל לתוך הכורסה ליד החלון, הטלוויזיה דלוקה תמיד על איזו תוכנית אח גדול שהוא בכלל לא צפה בה.
מנהלת הפעילויות, אישה בשם רחל אדרי שניהלה את לוח הזמנים של נוה שאנן שתים עשרה שנה, היא זו שסיפרה על החוזה החדש. "הבאנו קבוצה חיצונית לעבודת תנועה," אמרה רחל. "לא ההתעמלות הרגילה בכיסאות. זה שונה – כדאי שתבואי ביום חמישי."
מרגלית כמעט לא הלכה. היא ישבה בלא מעט "שעות העשרה" שהסתכמו בסטודנט סופר חזרות בזמן שהדיירים בוהים בשעון. אבל היא סידרה את יום חמישי שלה, נסעה, ועמדה בפתח חדר הפעילות עם כוס קפה שחור מתקררת ביד.
שם המדריך היה דניאל כהן. גבר בשנות השלושים המאוחרות שלו, גוף של מישהו ששיחק כדורסל פעם, כורע ליד אישה בכיסא גלגלים ומתאים לה רצועת התנגדות סביב כף הרגל באותה תשומת לב רגועה שנותנים לרהיט שמתקנים, לא ממהרים, אלא עושים נכון. כשהגיע לתורו של אבנר, הוא לא התחיל עם התרגיל. הוא שאל מה אבנר היה נוהג לבשל.
"חמין," אמר אבנר, יבש, בודק אותו.
"עם הרבה שעועית או בלי?"
הפנים של אבנר עשו משהו שמרגלית לא ראתה כבר חצי שנה. "עם הרבה. ומלא תפוחי אדמה. מי שעושה חמין בלי שעועית משקר לעצמו."
דניאל צחק – צחוק אמיתי, לא צחוק של שירות לקוחות – ואמר שהתרגיל היום יתמקד ביד השמאל של אבנר, כי בשביל לבשל חמין צריך לערבב כל הזמן, ואם אבנר רוצה לחזור ולעמוד ליד כיריים, היד הזאת צריכה להחזיק כף עץ יותר מעשר שניות בלי לרעוד.
מרגלית השאירה את כוס הקפה על אדן החלון ולא זכרה שהרימה אותה בחזרה.
במשך ארבעת החודשים הבאים היא ראתה איך משהו נבנה מחדש אצל אביה, משהו שהיא ממש חשבה שהשבץ לקח ממנו לצמיתות. הצוות של דניאל הגיע פעמיים בשבוע, וזה אף פעם לא היה סתם חזרות. אבנר סחט כדור לחץ בצורת כדורגל כי דניאל גילה שהוא אימן נוער שנים רבות. הוא עשה תרגילי שיווי משקל כשהוא נאחז בשיש, כי המטרה האמיתית, שנאמרה בקול בכל מפגש, הייתה להחזיר אותו לעמוד ליד הכיריים. שום דבר בזה לא הרגיש כמו אימון לפי תבנית כושר תאגידית. זה הרגיש כאילו מישהו שהבין שטבח בן שמונים ואחת לא ילחם בשביל "שיפור טווח תנועה". הוא ילחם בשביל חמין.
במרץ אבנר עמד ליד הכיריונית הקטנה בחדר הפעילות של נוה שאנן, היד השמאלית אוחזת בכף עץ, וערבב רוטב באמת, עם דניאל עומד קרוב אבל בלי לגעת, נותן לו לעשות את זה לבד. מרגלית צילמה אחת עשרה שניות וידאו בטלפון לפני שנאלצה לצאת למסדרון כי בכתה חזק מדי מכדי להחזיק את המצלמה יציבה.
את צנצנת החמוצים – זו שמלפני השבץ – אבנר סוף סוף פתח בעצמו באפריל, בעזרת מפתח גומי שדניאל השאיר לו "לשיעורי בית". הוא אכל את כל הצנצנת במשך שבועיים, התעקש לחלוק עם כל מי שבא לבקר, וסיפר לכל אחד ואחד את אותו הדבר: "לקח לי ארבעה חודשים לפתוח צנצנת שאני בעצמי סגרתי. דבר הכי משוגע שיש."
ואז, ביוני, החברה שרכשה את נוה שאנן – רשת ארצית מהמרכז שקנתה את המקום שנה וחצי קודם לכן – שלחה חוזר. בדיקת עלויות. איחוד ספקי הפעילות הגופנית בכל שבעת המתקנים שלה ברחבי הארץ לספק מתוקשר יחיד, חברה המופעלת ממוקד שירות שגובה פחות לדייר ומספקת מפגשי וידאו מוקלטים מראש על גבי טאבלט משותף שמוסע בין החדרים. החוזה של "פיט פור לייף", יחד עם עוד שני ספקים מקומיים קטנים, לא יחודש אחרי אוגוסט.
רחל סיפרה למרגלית עוד לפני שהדיירים בכלל קיבלו הודעה, כי היא ידעה מה זה יעשה לאבנר, וידעה שמרגלית היא מהבנות שבאמת עושות משהו בעניין.
מרגלית לא צעקה על אף אחד. היא גם לא כתבה פוסט זועם, למרות שחשבה על זה. היא נסעה לחיפה ביום שלישי בבוקר וביקשה לראות את דוח החיוב החודשי של המתקן, ובפרט את הסעיף של הפעילות הגופנית – בקשה שהייתה זכאית לה כמיופת הכוח הרפואית הרשמית של אביה, ניירת שהגישה שבוע אחרי השבץ ומעולם לא נזקקה לה עד עכשיו.
מנהל המתקן, גבר בשם יורם שגיא שמונה על ידי המשרד הראשי שמונה חודשים קודם לכן, ניסה להסביר את זה כ"אחידות ברשת, שום דבר אישי, התוצאות של הדיירים יימדדו". מרגלית הניחה תיקייה על השולחן שלו. בפנים הייתה השוואה בת עמוד אחד שהיא הכינה בשולחן המטבח שלה בערב הקודם: יומני הביקור האמיתיים של "פיט פור לייף", צולבים עם סיכומי השחרור מפיזיותרפיה של אבנר ועם הרשומות של רופא המשפחה שלו על כוח אחיזה וסיכון נפילה בארבעת החודשים האחרונים – רשומות שביקשה וקיבלה, כי שוב, היא הייתה מיופת הכוח, ואף אחד לא יכול היה לסרב לה. כוח אחיזה עלה בשלושים אחוז. אפס נפילות מאז ינואר, לעומת ארבע בחצי השנה הקודמת. ירידה מתועדת ומתוארכת בצורך בשעות סיעוד נוספות בבית, מה שהיה כשלעצמו סעיף שהמתקן יכול להציג להנהלה כחיסכון, לא רק כהוצאה.
"זה לא שיעור כושר שאתם מקצצים," היא אמרה ליורם. "זו הסיבה שהסיכון של אבא שלי ליפול ירד, וזו הסיבה שבתיק שלו אין העברה לבית חולים השנה. אתם יכולים למסור למעלה תוכנית שכבר הוכיחה שהיא חוסכת כסף, או שאתם יכולים למסור להם טאבלט ולהסביר את מספרי האשפוזים החוזרים באוקטובר."
ליורם לא הייתה תשובה באותו היום. היא לא ציפתה לאחת. היא השאירה את התיקייה, נתנה לו את הנייד שלה, ואמרה לו שהיא תתקשר לכל ועד משפחות בכל סניף ברשת אם הוא יצטרך תזכורת.
החוזה עם "פיט פור לייף" חודש ביולי – לא בכל שבעת המתקנים, אלא בנוה שאנן בלבד, שהוגדר כפיילוט עם בדיוק אותם נתוני תוצאות שמרגלית הגישה, כתובים בתוך תנאי החידוש. יורם התקשר אליה בעצמו לבשר לה, ולשאול, קצת בביישנות, אם תהיה מוכנה לתת לחברה להשתמש בנתונים של אבנר, בעילום שם, בהצעה לשישה הסניפים האחרים.
היא הסכימה בתנאי אחד: דניאל הוא זה שיבשר לאביה, פנים אל פנים, ולא פתק תלוי על הדלת.
הוא עשה את זה ביום חמישי בסוף יולי, כורע ליד הכורסה של אבנר בדיוק כמו ביום הראשון. אבנר לא בכה, או שכן, אבל הוא האשים את הסינוסים שלו. הוא שאל את דניאל אם זה אומר שסוף סוף ינסו את הדבר הבא ברשימה שלו – לעמוד מספיק זמן כדי לטגן פרוסת דג בלי להיאחז בשיש.
"זה בדיוק התוכנית," אמר דניאל.
אבנר שלח יד לשולחן הצד, הרים את צנצנת החמוצים הריקה ששמר כמין גביע, והניח אותה בידיים של מרגלית.
"תשטפי אותה," הוא אמר לה. "אני מכין אצווה חדשה בסתיו. בשתי הידיים."
