שולה קשרה את שרוך השמלה בחדר הכלה, אצבעותיה זריזות סביב הסאטן.
— הכלה החדשה שלך תראה את השטן שבה, ואז תביני שאני הייתי מלאך — לחשה מרים לתוך הטלפון, בקול שהיה מתוק מדי בשביל להיות אמיתי.
רחל עמדה לפני המראה בדירה שלה בפתח תקווה, מסדרת את צווארון החולצה. הידיים שלה רעדו קצת. שתים עשרה שנה היא גרה בבית של האישה הזו — החותנת הקודמת שלה, אמו של בעלה לשעבר, מהגירושים שהתגבשו שלוש שנים קודם לכן, אחרי שהוא עזב לגור עם מישהי ממקום העבודה. שתים עשרה שנה היא למדה להכיר כל הבדל בטון, כל הנהון שמסתיר עקיצה. מרים לא צעקה. היא שאלה "את בטוחה שזה מה שלבשת?" ונתנה לשתיקה לעשות את העבודה.
— אמא, אני מוכן! — נועם רץ מהחדר שלו, תיק גב על הכתף, פוני סורר על המצח. בן אחת עשרה, חוטי השמש על האף שלו בולטים אחרי הקיץ.
— מצוין, חמוד. עוד רגע אסף מגיע.
— וההורים שלו באמת גרים במושב? עם האגם ועם הסוסים?
— עם האגם, עם הסוסים, ונדמה לי שגם עם תרנגולות.
נועם שרק באוויר ורץ לבדוק את התיק שלו בפעם השלישית. רחל הביטה שוב במראה. הבטן עדיין לא נראתה, אבל היא ידעה. שבעה שבועות. חיים חדשים מתחילים לגדול בתוכה.
הטלפון רטט על השידה. היא ידעה מי זה עוד לפני שהסתכלה.
— רחלי, זאת אני, — הקול של מרים היה מתקתק כמו דבש מזויף. — מה איתך? מרגישה בסדר?
— בסדר. אנחנו יוצאים.
— לאן בדיוק?
— להורים של אסף. למושב כפר יונה.
שתיקה. רחל כאילו שמעה את השפתיים של מרים נדחסות לקו דק מהצד השני של הקו.
— להכיר, כלומר. את החותנת החדשה.
— כן.
— נו, נו. את אישה בוגרת, את מחליטה. אבל במקומך לא הייתי ממהרת. כולן נראות מתוקות בהתחלה. ואחר כך…
— אני צריכה להתארגן.
— רק רגע. אני רק מזהירה אותך. את יודעת איך זה. אישה עם ילד מבעל אחר — זה תמיד… את מבינה אותי. הם בטח כבר דיברו ביניהם שאת גרושה. עם תוספת.
— הבן שלי לא תוספת.
— ברור, ברור. זה מתוך אהבה. רק תהיי מוכנה שהטוב הזה שאת רואה אצלה עכשיו יתגלה בדיוק כמוני, ברגע שתתמקמי. כולנו, החותנות, אותו דבר. זה בדם.
— אני צריכה לסגור.
— תתקשרי אחר כך, תגידי לי איך היה. אני רוצה לדעת מה עם נועם שלי. ומתי אני יכולה לקחת אותו לשבת? מזמן לא…
— אני אחזור אליך, — רחל ניתקה. הידיים שלה רעדו. כל שיחה עם האישה הזו הסתיימה באותה תחושה — כאילו טבלו אותך במים קרים והחזיקו אותך שם קצת יותר ממה שאפשר לסבול.
צלצול בדלת. אסף. עמד בפתח, גבוה, מפתחות הסובארו ביד, שפתיו נמתחות לצד אחד כמו תמיד כשהוא מרוצה ממה שהוא רואה.
— מוכנים להרפתקה? — הוא הביט בה. — רגע. את לבנה. מה קרה?
— כלום.
— רחלי.
— מרים התקשרה. הזהירה אותי מאמא שלך. אמרה שכל החותנות אותו דבר.
— ואת?
— אני… — רחל הסיטה את המבט לקיר. — אני לא יודעת. כנראה שבפנים אני קצת מפחדת שהיא צודקת.
אסף התקרב ואחז בכתפיה.
— תשמעי אותי טוב. אמא שלי היא לא אמא של בעלך הקודם. המשפחה שלי היא לא המשפחה הקודמת שלך. ואם תיסעי לשם עם המחשבה שמצפה לך מלכודת, תמצאי אותה. אפילו במקום שאין בו שום דבר.
— אני מבינה.
— לא, את לא מבינה. שתים עשרה שנה לימדו אותך לא לבטוח. זה לא מתרפא בחודש. אבל אני מבקש ממך — תני צ'אנס. תסתכלי ותשמעי. בלי פילטר.
רחל הנהנה. נועם רץ למסדרון עם התיק.
— נוסעים? נוסעים?
— נוסעים, — אסף קרץ לו. — רק הבטחה אחת — אם תתפוס דג גדול יותר מאבא שלי, לא תתרברב יותר מדי. האגו שלו שביר.
הילד פרץ בצחוק. רחל אחזה בתיק ויצאה בעקבותיהם. בכיס שלה הטלפון רטט שוב. היא לא הסתכלה. היא ידעה שזו שוב מרים, עם מנה נוספת של רעל בעטיפת דאגה.
הדרך לכפר יונה, מזרחית לנתניה, ארכה כחצי שעה. הרכב ירד מהכביש הראשי לדרך חקלאית, ובסוף הופיע הבית — שתי קומות, מרפסת רחבה, עץ תות זקן ליד הכניסה, ומבעד לעצי הפרדס נגלה קצה הבריכה החקלאית הגדולה שממנה שאב המושב את שמו הבלתי רשמי — "האגם".
רחל שילבה את האצבעות על הברכיים.
— תרפי את האצבעות, — אסף אמר, מבלי להסיר את העיניים מהכביש. — את כל כך לבנה שאני מפחד שהן יתפרקו.
— מצחיק מאוד.
— אני רציני. אמא שלי אישה חדה, אבל אם תיכני כך, היא תחשוב שפגעתי בך בדבר מה.
הרכב נעצר. מהבית יצאה אישה בשנות החמישים המאוחרות שלה — רזה, בשמלת קיץ פשוטה, שיער קצר. מאחוריה הופיע גבר בגיל דומה, חזק, שזוף.
— הגעתם! — שולה ירדה מהמדרגות. — התחלתי להתרגש.
— אמא, נסענו חצי שעה.
— חצי שעה זה נצח כשמצפים.
היא התקרבה לרחל וחיבקה אותה. בלי שאלות, בלי הערכה.
— שלום רחלי. אני כל כך שמחה לראות אותך. אסף דיבר עליך כל כך הרבה שאני מרגישה שאנחנו מכירות שנים.
רחל קפאה לרגע, לא יודעת לאן למקם את הידיים.
— שלום.
— ואתה בטח נועם, — שולה פנתה לילד. — איזה גבר רציני. יונתן, בוא תראה מי הגיע!
הבעל התקרב ולחץ את ידו של נועם.
— מה קורה, גיבור. דייגים אתה יודע?
— קצת.
— טוב, נלמד אותך. יש לי סירה קטנה ליד האגם, ממש בקצה הפרדס.
הצהריים עברו בקלילות שרחל לא זכרה כזו מעולם. שולה הגישה סלט ירקות מהגינה, גבינות לבנות, פיתות שהכינה בעצמה. דיברו על הכל ועל שום דבר — על הגינה, על המכונית הישנה של יונתן בחניה, על נועם שחזר מהאגם רטוב עד הברכיים עם סמל חגיגה על הפנים — דג בינוני, אבל דג.
— אבא שלך לא יאמין! — יונתן טפח על כתפו. — קודם כל תצלם, ואז נשחרר אותו בחזרה.
בשעה חמש, בזמן שאסף ויונתן הלכו לבדוק משהו במנוע הטרקטור הישן, שולה ישבה לצד רחל על המרפסת עם שתי כוסות לימונדה.
— אני יודעת שככה חותנות לא אומרות, — שולה אמרה, — אבל אני רוצה שתדעי דבר אחד. אני לא מתכוונת להתערב בבית שלכם. ולא אתקשר אליך לבדוק מה לבשת, מה בישלת, איך גידלת את הבן שלך. יש לי חיים משלי. מה שאני רוצה זה שאסף יהיה מאושר, ושנועם ירגיש שיש לו עוד בית.
רחל הרגישה את הגרון נחסם.
— מרים, החותנת הקודמת שלי, התקשרה היום בבוקר להזהיר אותי מפנייך.
שולה צחקה, לא ברשעות, בעצב קל שנשאר תלוי בפינת הפה שלה.
— אני מכירה את הסוג. חברה שלי בשכונה הייתה כזו, עד שהבת שלה פרשה ממנה בכלל.
הם המשיכו לדבר עד שהשמש שקעה מעל האגם. כשחזרו לפתח תקווה בערב, נועם נרדם במכונית עם חוט ציד בכיס כזכר. אסף הביט ברחל ברמזור אדום.
— אז? עדיין מחפשת את המלכודת?
— לא, — רחל אמרה, ולראשונה היום הקול שלה לא רעד. — אני חושבת שהיה אמת בדבריה. לא בדרך שהיא התכוונה.
שבועיים חלפו. החיים התחילו להתיישב — אסף ורחל קבעו תאריך לחתונה, אפריל הקרוב, בגן אירועים קטן ברעננה. שולה ויונתן הגיעו לבקר אצלם בעיר, הביאו פיתות טריות ומרקחת תות משלהם. מרים, לעומת זאת, לא הפסיקה.
— שמעתי שהיא כבר מסתובבת לך בבית, — מרים אמרה בטלפון, הקול שלה חד יותר מתמיד. — מה, היא כבר מחליטה איזה גן אירועים? בלי לשאול אותך כלום?
— מרים, היא לא מחליטה כלום. היא עוזרת, כי שאלתי.
— ברור. ואני תמיד הייתי המפריעה, נכון? תגידי את זה בפה מלא.
— לא אמרתי את זה.
— את חושבת שאת חכמה כי מצאת גבר עם הורים נחמדים. תחכי. עוד יבוא הרגע שתביני מה היה לך פה.
רחל נשמה עמוק. באותו שבוע היא גם גילתה, כשפתחה את היישומון של הבנק לבדוק הוצאה שנראתה מוזרה, שהחשבון המשותף הישן — שנשאר פתוח מהנישואים הקודמים ושעליו עדיין הייתה למרים גישת צפייה כ"מורשית מטעם המשפחה" — הציג עוד הערה קטנה שמרים השאירה בשדה התיאור של העברה: "תזכרי מאיפה הכסף הזה הגיע". זו הייתה הפעם השלישית בחודש.
— מרים, אני רוצה שתדעי דבר אחד. את סבתא של נועם, וזה לא ישתנה. אבל אני לא מוכנה יותר שכל שיחה איתך תהיה הרעלה. מהיום, אם את רוצה לדבר עם נועם, תתארגני מולי בהודעה, בזמנים מסודרים, לא בלי הודעה מוקדמת ולא כדי לזרוע בו פחד מהבית החדש שלנו.
— את מגבילה אותי מהנכד שלי?!
— אני קובעת כללים, כי שתים עשרה שנה לא הייתה לי האפשרות הזו. עכשיו יש לי.
מרים ניתקה בלי להיפרד. באותו ערב, רחל פתחה את היישומון של הבנק, ודרך מסך פתוח הראתה לאסף את העובדה הקרה: היא סגרה את החשבון המשותף הישן שעדיין היה רשום גם על שם גרושה שלה, ושאליו, כך גילתה, עדיין הייתה למרים גישה. שבעת אלפים שקל שהיו בו עברו לחשבון חדש, על שמה בלבד, בלי הערות, בלי מורשים, בלי אף אחד שיכול להציץ.
חודש לפני החתונה, מרים הגיעה בלי הודעה מוקדמת לדירה, בתקווה לתפוס את נועם לבד. רחל פתחה את הדלת והשאירה אותה פתוחה למחצה, בלי להזמין אותה פנימה.
— באתי לקחת את נועם לשבת.
— לא תכננו את זה. ואני לא מזמינה אותך פנימה כשלא תיאמנו מראש.
— את עושה ממני אויבת מול הנכד שלי!
— את עושה את זה לעצמך, מרים. אני רק לא מוכנה יותר לשלם את המחיר. מעכשיו, כל ביקור מתואם, ובזמנים שלי.
מרים עמדה על המרפסת, הפה שלה נפתח לענות, אבל שום דבר לא יצא. רחל סגרה את הדלת, לא בטריקה, לא בניצחון — רק כמו מי שסוגרת חשבון שהגיע הזמן לסגור.
בערב החתונה, באפריל, בחדר הכלה בגן האירועים ברעננה, שולה עמדה לצד רחל וקשרה לה את שרוך השמלה, אצבעותיה הזריזות מתקנות את הקשר פעמיים כי "זה צריך להיות מושלם". רחל הביטה במראה. השמלה הייתה חתוכה כך שהבטן, שעכשיו כבר הייתה שנים-עשר שבועות והתחילה להסתמן קלות, לא נראתה כלל. מבעד לחלון נשמעו צחקוקים של נועם ושני חברים מהכיתה שלו, שרצו בין השולחנות בגן. הטלפון שלה, מונח על השידה בפינה, נשאר שקט כל הערב.
