קוראים לי מירי דרוקר, אני פרמדיקית בתחנת מד"א בבאר שבע, ואחרי עשרים ושלוש שנה בעבודה הזאת ראיתי כל מיני דברים. אבל את הקריאה הזאת, בסוף יולי, לא אשכח אפילו אם אגיע למאה.
המשמרת הייתה לילה, והחמסין היה כזה שהאספלט ברחוב התקומה לא הצליח להתקרר עד הבוקר. המוקדנית אמרה: אישה, היפותרמיה — לא הבנתי, ביקשתי שתחזור, התברר שזה מכת חום וסימני חבלים על פרקי הידיים. הכתובת — מחצבת אבן ישנה ליד עומר, כזו שבקושי יש אליה דרך.
נסענו עם הנהג שלי, רפי, בדרך עפר במשך כעשרים דקות, הרכב התנדנד כך שתיק החובש כמעט נפל. בכניסה למחצבה חיכה לנו ילד בן תשע בערך, יחף, בגופייה אחת, מכוסה באבק גיר לבן — זו הייתה מחצבת גיר, האבק הזה ממש חרק בשיניים. הוא לא צעק יותר, הקול שלו נסדק, כנראה צרח הרבה זמן לפני כן. הוא רק משך אותי בשרוול ורפד שוב ושוב: שם אמא, שם אמא.
ירדנו בשביל סלעי מתפורר, כמעט נקעתי את הרגל על האבנים. ושם, למרגלות ערמת האדמה הישנה, לצד סלע גדול — אישה. הידיים מאחורי הגב, קשורה בחבל כביסה ליתד שהוכנס לתוך בקיע בסלע, כאילו השאירו אותה שם בכוונה, בקור רוח, לא ברוגז של רגע.
אני עצמי ממוצא דרוזי, אבל האישה הזאת לא הייתה ממשפחתי — היא התגלתה כבדואית מהפזורה, מאוחר יותר גיליתי ששמה סלוא. בערך בת שלושים וחמש, העור שלה שרוף מהשמש, השפתיים סדוקות עד זוב דם. היא נשמה מהר ושטחי, אני קוראת לנשימה כזאת בלבי "נשימת ציפור" — כשהגוף כבר חוסך בכל.
לא היה לי במה לחתוך את החבל, בתיק רק מספריים לתחבושות, קהים כמעט. התעסקתי איתם כשלוש דקות, הידיים רעדו — לא מפחד, אלא מזה שהילד עמד לידי ותפס לי בשמלה, כאילו חשש שגם אני אתפוגג.
בזמן שחיברתי לה עירוי שאלתי אותו — מי עשה את זה. הוא הביט לאיזה כיוון בערמה ושתק. אחר כך אמר בשקט: דוד יוסי אמר שאמא צריכה ללמוד להיות מכניעה. דוד יוסי, כמו שגיליתי אחר כך, לא היה האבא הביולוגי של הילד אלא בן הזוג של סלוא, שחי בביתה כבר שנתיים והיה מאיים כל הזמן שיעביר את הבית על שמו, כי היא "לא עומדת במילה שלה".
בינתיים רפי קשר קשר עם המשטרה ברדיו — הקליטה במחצבה נקטעה כל הזמן. הגיע שוטר מתחנת עומר, צעיר, לא זכרתי את השם שלו, והוא חזר ואמר שהוא לא מבין איך אפשר לקשור אדם לסלע ולהשאיר אותו, באור יום. גם אני לא הבנתי. עד היום לא מבינה.
הבאנו את סלוא לבית החולים סורוקה כשכבר התחיל להאיר, בשעה שהסבלים בשוק הירקות ברחוב העצמאות פרקו את התוצרת הראשונה. הרופאים אמרו — עוד שעתיים והייתה נוצרת בצקת מוחית, לא היה מצב להציל. מכת חום בדרגה שלישית, התייבשות קשה, כוויות מדרגה שנייה על הכתפיים.
את הילד, קראו לו עומר, אימצה אליה ליממה הראשונה השכנה של סלוא, הגברת רחל, עד שסידרו עם הרווחה. באתי לבדוק אותם אחרי יומיים, הביאתי לעומר מלאווח ביתי, חמותי בדיוק אפתה הר שלם לכל הרחוב. הילד אכל בשקט, ואז שאל בפתאומיות — אם אמא תילקח עכשיו לבית חולים לנפש, בגלל שהיא הייתה חלשה כך שהיתנו לה להיקשר. הסברתי לו, כפי שיכולתי, שאין לזה שום קשר לחולשה.
את ההמשך אני יודעת מהשיחות עם השוטר ומדברים שראיתי בעצמי בקריאות אחרות באותו אזור. יוסי — אותו "דוד יוסי" — נעלם מהשכונה באותו יום שבו סלוא נלקחה לבית החולים. שכן ראה אותו מעמיס חפצים על מכונית פיג'ו ישנה עוד לפני עלות השחר. רק שהחפצים לא היו באמת שלו: מהבית נעלמו טאבו על הקרקע ששמרה סלוא בארון, ופנקס העבודה של בעלה המנוח.
חודש וחצי אחר כך, כשסלוא כבר השתחררה והתחזקה, היא הגיעה לתחנה שלנו — סתם, בלי קריאה, הביאה צנצנת ריבת משמש וביקשה שאחתום על טופס כעדה שראיתי את מצבה באותו יום. התברר שהיא הגישה תביעה לא נגד יוסי — אותו כבר חיפשו אז על פרשה אחרת, גניבה באזור אשקלון — אלא לביטול ייפוי כוח ולהחזרת זכויות הבעלות על הבית, שהוא העביר לעצמו בעזרת ייפוי כוח שסחט ממנה באיומים עוד בחורף.
חתמתי. ואחרי שלושה שבועות סלוא חזרה אלינו עוד פעם — אמרה שבית המשפט פסק: ייפוי הכוח בוטל, הבית — חצי דונם ברחוב הדקל עם מטבח קיץ — חזר לידיה, ויוסי חויב לשלם לה פיצוי בגין עוגמת נפש, שמונת אלפים שקל, אף שלפי השמועות הוא לא התכוון לשלם ומסתתר אי שם באזור דימונה.
באותה פעם האחרונה היא עמדה על המדרגות אצלנו בתחנה, אוחזת ביד של עומר, ושמתי לב שבצווארה כבר לא תלוי צלב או חרוזים, אלא מפתח אלומיניום פשוט על שרוך — מפתח למנעול חדש שהחליפה בעצמה בדלת הבית, בלי יוסי, בלי אישור, בלי הסברים. סתם קמה והחליפה.
מזגתי לשניהם תה, עומר שתה בבת אחת, נכוה, וצחק בפעם הראשונה כל הזמן הזה. וסלוא הביטה בכוס שלה ואמרה שהיא מכינה ריבה בעצמה כבר, בלי שמישהו אומר לה כמה סוכר לשים.
יותר לא ראיתי אותה — שמעתי רק שהיא מכרה את הבית כעבור שנה, קנתה דירה קרוב יותר לעיר, כדי שיהיה לעומר נוח יותר להגיע לבית הספר. ואת המפתח הזה, מספרים, היא עדיין נושאת על הצוואר. סתם כך, מתוך הרגל.
