כרמית הייתה בת ארבעים ושבע וכפות ידיה היו מסומנות בשמן מנוע שכבר לא ירד גם עם אבן משמניים. המוסך ברחוב הרצל, בפתח תקווה, עדיין נשא את השלט "מוסך אלוני" — שם המשפחה של בעלה דודו — אבל את המפתחות, האמיתיים, תמיד היא זו שהחזיקה, תלויים על וו מאחורי הדלפק, ליד לוח השנה של גולן טלקום שאף אחד לא טרח להחליף כי הוא נשאר תקוע על 2019, השנה שבה דודו חלה.
הם הכירו כשהיא הייתה בת עשרים ושתיים ועבדה בבית הקפה בפינת הרחוב, זה עם מכונת האספרסו שתמיד דלפה קצת מים למטה. דודו היה מגיע כל בוקר בשבע, מזמין קפה הפוך קטן ובקושי מדבר. היה לו מוסך קטן, שלושה מעליות רכב וכלב מעורב שישן מתחת למדחס. אף אחד לא היה מהמר עליו: הוא כבר סגר עסק לפני זה, היה חייב כסף לשני ספקים, ואמא שלו — סבתא רבקה — חזרה ואמרה לכל מי שהיה מוכן להקשיב שהבן הזה "לא יצא ממנו כלום בחיים".
כרמית דווקא האמינה בו. היא עזבה את בית הקפה, התחילה לעשות את הנהלת החשבונות של המוסך בערבים על שולחן המטבח, למדה להבחין בין אטם לבין מיסב רק כדי לדבר איתו באותה שפה. כשהספקים איימו לתבוע אותם, היא זו שמכרה את טבעת האירוסין — לא הרבה זהב, אבל זה היה כל מה שהיה להם — כדי לשלם את התשלום הראשון. אף אחד לא ביקש ממנה. היא פשוט עשתה את זה.
בתוך שמונה־עשרה שנה המוסך גדל: משלוש מעליות לשבע, מחלקת צמיגים, הסכם עם שתי סוכנויות רכב לטיפולים תקופתיים. דודו הפך לשם מוכר באזור, מישהו שבירידי הענף כולם מברכים לשלום. ולאורך כל הזמן הזה חמותו, רבקה, לא הפסיקה להסתכל על כרמית כמי "שנכנסה למשפחה מדלת השירות" — כך אמרה, ממש במילים האלה, בכל ראש השנה, ליד קערת הרימונים.
ואז דודו חלה. סרטן לבלב, מהסוג שלא משאיר זמן לסדר דברים כמו שצריך. שבעה חודשים, מהאבחנה עד הסוף. כרמית סגרה את המוסך רק יומיים, ימי השבעה, ואז חזרה מאחורי הדלפק כי היו תשעה עובדים שחיכו למשכורת בעשרים ושבעה לחודש, וההלוואות על רכבי החברה לא משלמות את עצמן.
מה שהיא לא ידעה — וגילתה שלושה שבועות אחרי הלוויה, יושבת במשרד של עורך הדין פלד ברחוב אבא הלל בפתח תקווה — היה שהמוסך, על הנייר, מעולם לא היה שלה. דודו רשם אותו על שם החברה, ומניות החברה, שמונים אחוז מהן, עברו על שם רבקה עוד ב־2014, שנה אחרי הפתיחה. החלטה שנעשתה "כדי להתגונן מפני נושים", כך הסביר דודו בזמנו לאמא שלו, בלי לספר לכרמית מעולם. עשרים האחוזים הנותרים היו רשומים על שם אחיו של דודו, יוסי, שבמוסך מעולם לא דרך אלא כדי להחליף לו צמיגים בחינם.
כרמית גילתה את זה כשהטבעת עוד על האצבע ועורך הדין מגיש לה טישו בלי להביט בה.
"אז אני, מבחינה משפטית, שם אני אף אחת" אמרה היא, לא כשאלה.
"את רשומה כעובדת שכירה. עם חוזה תקין, זה כן" ענה עורך הדין, וניכר שהיה מעדיף להיות במקום אחר.
רבקה לא בזבזה זמן. היא זימנה את כרמית למוסך ביום שלישי בבוקר, מול המכונאים שהעמידו פנים שהם בודקים מצתים כדי לא להסתכל, ואמרה לה שמעכשיו "הדברים ישתנו". שיוסי יטפל בניהול. שכרמית, אם תרצה, יכולה להישאר "לעשות את החשבונות כמו קודם" — במשכורת, כמו כל שכירה.
"שמונה־עשרה שנה, רבקה. שמונה־עשרה שנות חיים כאן" אמרה כרמית.
"ואף אחד לא לוקח לך אותן. אבל המוסך הוא של משפחת אלוני. את היית אשתו, לא אלוני מדם".
כרמית לא ענתה. היא לקחה את התיק, את המעיל, ויצאה בלי לטרוק את הדלת — השאירה אותה פתוחה קצת, בכוונה, כדי שרוח נובמבר תיכנס ותפזר את החשבוניות על הדלפק של יוסי. אחר כך הלכה ברגל עד כיכר העצמאות, ישבה על ספסל ליד הגן העירוני, ונשארה שם שעה שלמה מסתכלת באנשים שעוברים עם שקיות מהסופר, כאילו שום דבר לא השתנה לאף אחד בעולם חוץ ממנה.
אבל כרמית, בשמונה־עשרה שנה, למדה יותר דברים ממה שרבקה שיערה. היא ידעה, למשל, שההסכם עם שתי סוכנויות הרכב — זה שהביא שישים אחוז מהמחזור — לא היה רשום על מוסך אלוני ככזה, אלא נחתם על ידה באופן אישי שלוש שנים קודם לכן, כשדודו כבר היה חולה ולא הצליח יותר להתמודד עם המשא ומתן. היא חתמה עליו כעצמאית עם עוסק מורשה, נותנת שירותי ניהול טיפולים בקבלנות משנה. אף אחד במשפחה לא שם לב לזה כי אף אחד במשפחה מעולם לא הסתכל בחוזים — רק היא עשתה את זה, בעשר וחצי בלילה, עם כוס תה שמצטננת על השולחן.
היא חיכתה שבועיים. לא מתוך חישוב, אלא כי היא הייתה צריכה לישון, לבכות באוטו בחניון של רמי לוי, לענות לשיחות הניחומים שעוד המשיכו להגיע באיחור. אחר כך, ביום שני, הופיעה במשרד של עורך הדין רינגל עם תיקייה ירוקה מתחת לזרוע: בפנים היה חוזה קבלנות המשנה עם הסוכנויות, דף חשבון של העוסק המורשה, ושמונה־עשרה שנה של חשבוניות שהוצאו על שמה עבור הניהול המנהלי — חשבוניות שדודו תמיד שילם בזמן, כי זה היה מגיע לה, בלי לדעת שיום אחד הן יהיו ההוכחה שהעבודה הזאת לא שייכת לחברה של משפחת אלוני, אלא לה.
ביום רביעי שלאחר מכן, יוסי הגיע כרגיל בתשע לפתוח את המוסך ומצא שהשער החשמלי לא מגיב יותר לשלט. מבפנים, דרך חלון הראווה, ראה את כרמית מדברת בטלפון עם מישהו, רגועה, כוס קפה ביד. הוא צלצל בפעמון. היא יצאה, הושיטה לו מעטפה סגורה.
"מה זה הדבר הזה" אמר הוא, פותח אותה שם, באמצע המדרכה.
"ההודעה על ביטול חוזה ניהול הטיפולים. בתוקף מיידי, כמו שכתוב בסעיף ארבע. הסוכנויות כבר קיבלו הודעה הבוקר, דיברתי אישית עם מנהל המכירות של שתיהן".
"את לא יכולה לעשות את זה, החוזה הזה שווה שישים אחוז מהמחזור".
"אני יודעת" אמרה כרמית. "אני עשיתי את החישוב הזה, לפני שלוש שנים, על שולחן המטבח, בזמן שאמא שלך הייתה באה בראש השנה להגיד לי שנכנסתי מדלת השירות".
רבקה הגיעה עשרים דקות אחר כך, מוזמנת על ידי יוסי, המעיל עדיין פתוח מעל חלוק הבית. היא התייצבה מול כרמית על המדרכה, בין פח המיחזור לבין ויטרינת המוסך.
"את לא עושה את זה. יש תשעה בתי אב שחיים מהמקום הזה".
"אני יודעת גם את זה. בגלל זה כבר חתמתי על הסכם חדש — עם אותן סוכנויות, אבל עם חברה שפתחתי בעצמי בשבוע שעבר. שכרתי את המחסן מאחורי בית העלמין הישן, זה שריק כבר שנתיים. המכונאים שרוצים להצטרף אליי יש להם זמן עד יום שישי להחליט. שישה מהם כבר החליטו הבוקר, לפני שהגעת".
רבקה נותרה ללא מילים, המעטפה של יוסי עדיין ביד שלה, המשקפיים מתאדים מהנשימה בקור. יוסי הביט בכרמית כאילו מעולם לא ראה אותה באמת, בשמונה־עשרה שנה.
"ניתן לך פיצוי" אמרה רבקה, אבל הקול יצא קטן יותר ממה שרצתה.
"אני לא רוצה פיצוי. אני רוצה את מה ששלי, את מה שבניתי בידיים שלי בזמן שהבן שלך ריפא את הידיים המלוכלכות בשמן שלו לצד שלי. מוסך אלוני יישאר שלכם, עם שבעת האנשים שנשארים ועשרים ושלושה אחוז מהמחזור שהשארתם לו. אני הולכת עם מה ששחור על גבי לבן על שמי — שישים אלף שקל בחוזים שנתיים, שישה מכונאים, ומחסן שנפתח ביום שני".
היא לא הרימה קול, לא בכתה, לא סגרה את המעטפה בכעס ביד יוסי: היא פשוט נתנה לה ליפול בעדינות בין האצבעות שלו, הסתובבה וחצתה את הכביש לעבר הפולקסווגן פולו שלה שהייתה חונה באלכסון, זו עם המדבקה הדהויה של מכבי פתח תקווה על השמשה האחורית שדודו מעולם לא הסכים להסיר. היא עלתה, הפעילה את המנוע, ולפני שיצאה סגרה את המראה הצדדית שהייתה נחבטת בדלת כבר שלוש שנים — תנועה קטנה, מכנית, זהה לאלף תנועות כאלה שעשתה בשמונה־עשרה שנה מול אותו מוסך בדיוק. אחר כך יצאה לכיוון בית העלמין הישן, לכיוון המחסן הריק שמיום שני לא יהיה יותר ריק, משאירה מאחוריה את רבקה עומדת על המדרכה עם המעטפה המקומטת והשער החשמלי שעכשיו מגיב רק לשלט של מישהו אחר.
