היה יום שלישי בספטמבר, והגשם הדק כיסה את רחובות כרם התאנה באפור עמום כזה שמכירים רק בערים ליד הים בסתיו. אני, אילנה ברמן, בת שישים ושלוש, אחות מוסמכת בגמלאות, ישבתי על הספסל הקשה בבית הכנסת השכונתי הקטן בקצה הרחוב וחיכיתי שיקראו לי לחתום בספר הניחומים.
לידי עמד ריח של מעיל צמר רטוב ושעווה קרה של נרות. בחוץ נבח כלב איפשהו, לא מוטרד מכובד היום, וחשבתי כמה מוזר זה שהחיים בחוץ פשוט ממשיכים, בזמן שבפנים הכול עוצר מלכת.
באנו ללוות את הרבנית שרה גולדפרב. עבור הקהילה היא הייתה במשך ארבעים שנה "האמא הרוחנית" – לא בעלת תפקיד רשמי, אלא האישה שקיבלה כל בר מצווה, כל אמא צעירה, כל אבל, באותה תשומת לב שקטה ועקבית. אותי היא ליוותה ב-1987 אחרי הפלה, כשעוד לא מלאו לי שלושים וחשבתי שהעולם נגמר.
אבל הסיפור הזה הוא לא רק סיפור פרידה. הוא גם סיפור על מה שהתגלה אחרי הפרידה.
הרבנית שרה מעולם לא התחתנה, לא היו לה ילדים משלה. הקרוב היחיד שנותר לה בחיים היה אחיינה עודד גולדפרב, גבר בתחילת שנות החמישים לחייו, שמכר מכוניות יד שנייה בחולון וביקר בקהילה בעשרים השנים האחרונות בדיוק פעמיים – פעם אחת בחג הסוכות, ופעם כשהיה צריך כסף ל"השקעה".
כשהרבנית שרה נפטרה לפני שלושה שבועות בבית האבות "בית לזקן", עודד הוא שהופיע תוך יומיים במשרד הקהילה עם קלסר מסמכים מתחת לזרוע. התברר שכבר לפני שנתיים הוא דאג לייפוי כוח שנתן לו גישה לחשבון הקטן של קרן בית הכנסת – חשבון שבו נאספו במשך עשרות שנים תרומות למטבח לנזקקים ולציוד לטקסי ברית מילה לתינוקות במצוקה. לא סכום עתק, אבל בהחלט לא מבוטל: מאה ושבעים אלף שקל. ועוד לפני שהסתיימה השבעה, הוא כבר התחיל לפנות את הבית הקטן ליד בית הכנסת – דירת השירות של הרבנית שרה, ששייכת בעצם לוועד הקהילה, אבל היא זכתה בה בזכות דיור לכל ימי חייה – כדי, כפי שאמר בגלוי לשכן, "למכור אותו כמה שיותר מהר, לפני שהקהילה שוב תדחוף את האף פנימה".
לא שמעתי את כל זה ממקור ראשון. שמעתי את זה מגברת רחל אוחיון, הגבאית, שכבר עשרים וחמש שנה מנהלת את המפתחות של בית הכנסת וישבה לידי באותו יום שלישי, אצבעותיה שלובות סביב ממחטת נייר מקומטת שכלל לא השתמשה בה.
"הוא הוציא אתמול את הרהיטים," היא לחשה לי, בזמן שמישהו חתם קדימה על ספר הניחומים. "את הכורסה הישנה שהיא תמיד ישבה בה כשהילדים באו ללימודי בר מצווה. פשוט זרק לפח הגדול."
לא אמרתי כלום. מה כבר הייתי יכולה להגיד. הייתי רק אחת מהרבות שבאו להיפרד, לא קרובת משפחה, לא חברת ועד. אבל היה לי, צריך לומר, סיפור משלי עם הבית הזה: לפני שתים עשרה שנה, כשבעלי אבנר נפטר, הרבנית שרה נתנה לי לשישה שבועות את החדר הקטן בקומה השנייה, כי לא הייתי מסוגלת להישאר לבד בבית. הכרתי כל אריח ברצפה של הבית הזה.
העימות האמיתי לא קרה בהלוויה. הוא קרה שבוע אחר כך, בקריאת הצוואה במשרד עורך הדין דרור קסלר ברחוב סוקולוב, אליה זומנתי כעדה – הרבנית שרה מינתה אותי, בלי שידעתי, יחד עם חברי הוועד, לאפוטרופוסית על צוואתה.
עורך הדין, גבר יבש עם משקפיים ללא מסגרת, פתח את המעטפה מול שישה נוכחים: עודד גולדפרב, אשתו רונית, יושבת ראש הוועד הרבנית מלכה שני, גברת אוחיון, אני – ובחור צעיר בשם עידו בן־שלום, שאף אחד מאיתנו לא הכיר.
הצוואה, מתוארכת ל-3 במרץ 2024, הייתה חד משמעית. הרבנית שרה מעולם לא הצליחה להפוך את זכות המגורים בבית לבעלות, כי הבית שייך לקהילה – כך שהבית הקטן חוזר ממילא לקהילה, בלי קשר לתוכניות של עודד. אבל חשבון קרן בית הכנסת, שעליו היה לעודד ייפוי כוח, היה בדיוק זה: ייפוי כוח, לא ירושה. עם מות בעלת החשבון, ייפוי הכוח פקע אוטומטית – עובדה שעודד, כפי שהתברר, או שלא ידע או שהתעלם ממנה בכוונה, כשעשרה ימים קודם לכן ניסה עדיין למשוך ממנו שמונת אלפים שקל.
את רכושה האישי – פנקס חיסכון עם שמונים אלף שקל, שנחסכו במשך ארבעה עשורים של משכורת צנועה – היא הורישה מחציתו למטבח הקהילתי לנזקקים. המחצית השנייה, ארבעים אלף שקל, ניתנה לעידו בן־שלום.
"מי", שאל עודד בחדות, "זה?"
עורך הדין הרים את מבטו. "מר בן־שלום היה, לפי המסמכים, הילד שגברת גולדפרב ילדה מחוץ לנישואין ב-1979 ומסרה לאימוץ. היא חידשה איתו קשר לפני ארבע שנים."
השתררה דממה בחדר – מהסוג שבו שומעים את הדם דופק באוזניים. עודד, שכל חייו ראה את עצמו כ"קרוב היחיד", ישב שם המום לגמרי. עידו בן־שלום עצמו, גבר רזה בשנות הארבעים המאוחרות, עם אותן עיניים כחולות בהירות שראיתי בתמונות ישנות של הרבנית שרה, ישב בלי לזוז, ידיו שלובות בחיקו.
עודד מצא שוב את קולו. "זה ממש מגוחך. אני זה שדאגתי לה, יש לי ייפוי כוח –"
"ייפוי הכוח," קטע אותו עורך הדין בשקט, "זיכה אותך בניהול החשבון כל עוד בעלת החשבון בחיים. לא מעבר לכך. ולגבי הבית: ועד הקהילה מבקש ממך להחזיר את פריטי הריהוט שכבר הוצאת – בפרט את הכורסה ואת השולחן הכתיבה מהסלון – בתוך שבועיים, או לשלם את שוויים, שכן הם רשומים ברשימת המלאי של הקרן כרכוש הקהילה."
הרבנית מלכה שני, ששתקה עד אז, פתחה באותו רגע תיק כחול דק שהביאה איתה. היא הניחה על השולחן תמונה של הסלון מ-2019, שצולמה בכנס קהילתי, עם הכורסה המדוברת, ברורה לחלוטין, ומספר מלאי מודבק של הקהילה על משענת הגב.
"כבר החלפנו," היא אמרה, "את המנעול בבית הקטן ביום שני, מר גולדפרב. המפתח הישן שהשגת בעזרת ייפוי הכוח בטל מעכשיו. אם תרצה להיכנס לבית, תצטרך להירשם אצל גברת אוחיון, בדיוק כמו כל אחד אחר."
אשתו של עודד, רונית, משכה אותו בשרוול, אבל הוא הזיז אותה הצידה. הוא קם, הכיסא שרק בקול על רצפת הפרקט, ולרגע חשבתי שהוא יגיד משהו פזיז. אבל הוא רק אמר: "עוד תשמעו מעורך הדין שלי," לקח את הקלסר שלו והלך, אשתו בעקבותיו, שהסתובבה עוד פעם ליד הדלת – לא לעבר עודד, אלא לעבר עידו, במבט שלא הצלחתי לפענח, חצי קנאה, חצי הקלה שהנטל עבר עכשיו למישהו אחר.
נשארתי לשבת עוד רגע, ספר הניחומים מההלוויה היה בתיק שלי – לקחתי אותו בטעות, כי ביקשו ממני להחזיר אותו לקהילה. בעמוד האחרון שהיה כתוב בו היה רשום מה שעידו כתב, וכבר קראתי את זה פעם בלי לדעת מי הוא: "תודה שמצאת אותי בסוף. תנוחי בשלום, אמא."
חודשיים אחר כך, בנובמבר, עברתי שוב ליד הבית הקטן. גברת אוחיון קיבלה את המפתח לקראת חגי החנוכה הקרובים, ועידו בן־שלום עזר כבר מדי שבת שנייה במטבח הקהילתי לנזקקים – בלי שאף אחד ביקש ממנו. עורך הדין שעודד איים עליו מעולם לא התקשר; לפי גברת אוחיון, היועץ המשפטי שלו עצמו, אחרי שעיין במסמכי החשבון, המליץ לו בתוקף לא להמשיך בסכסוך, כי הבנק כבר תיעד את המשיכה האחרונה הלא מורשית של ארבעים אלף שקל. את הכורסה עד היום אף אחד לא החזיר, אבל בסלון עומדת עכשיו כורסה חדשה, שעידו הביא מבית המלאכה שלו בחדרה – עץ אורן פשוט, בלי מספר מלאי, אבל עם צלב דוד קטן חרוט על משענת היד, שכפי שאמר, אמור להיראות כמו זה שעל דלת בית הכנסת.
