גולש הבשר של שכונת התקווה

"באותו ערב אבא חזר הביתה עם גולש שלם מוחבא מתחת למעיל הצמר, ואני בת אחת עשרה לא הבנתי למה אמא שלחה אותי לבדוק שהתריס בסלון סגור לגמרי." זה היה בשנת שבעים ותשע. גרנו בדירת שני חדרים בקומה שנייה, בבניין ישן ליד רחוב הרצל, עם מרפסת קטנה שאבא סגר בעצמו עם זכוכית וסיליקון כי לא היה כסף לקבלן. לא היינו העניים ביותר בקומה, ולא העשירים. משפחה רגילה, כמו כל המשפחות במדרגות שלנו.

אבא עבד במחסן של מפעל טקסטיל. אמא הייתה תופרת אצלה בבית, על מכונת סינגר שהעבירו לה מדוד שלה. אני הלכתי לבית ספר יסודי בשכונה. וחלק גדול מהחיים של המבוגרים סביבי סבב סביב שאלה אחת ששמעתי בכל מקום, מהמכולת ועד המדרגות: "יש? הגיע משהו היום?" אף אחד לא אמר "אני הולכת לקנות בשר." אמרו "אני קופצת לראות אם הביאו." אם היה עוף במכולת של שלמה בפינה, הידיעה עברה בין השכנות מהר יותר מכל טלפון. מישהי דופקת בדלת: "הביאו עוף אצל שלמה!" "כמה?" "תתפסי מקום עכשיו!" ותוך דקות אמהות יוצאות עם סלי הקש, ולפעמים חוזרות עם משהו, ולפעמים אחרי שעתיים בתור חוזרות בידיים ריקות.

אני לא הבנתי אז למה כל כך קשה לקנות אוכל. אבל למדתי את המילים של התקופה. "הביאו." "נגמר." "לא הספקתי." "נותנים אחד לאיש." ומכולן המסתורית ביותר: "השגתי." כשמישהו "השיג" משהו, לא שאלת בקול רם מאיפה.

באותו ערב היה קר, אחד הערבים הקרים של סוף דצמבר. ישבתי במטבח וכתבתי שיעורי בית על השולחן עם המפה המצוירת פרחים. אמא טיגנה תפוחי אדמה בסיר האלומיניום השחור מהצד. הבית לא היה חם במיוחד, ותריס המטבח היה למחצה סגור כי הפלטה של הגז חיממה קצת את החדר. בשבע בערב נשמע המפתח בדלת. אבא. נכנס למסדרון עם המעיל החום עליו וכובע צמר משוך על האוזניים.

"הגעת?" צעקה אמא.

"הגעתי."

רק שאבא לא הלך לתלות את המעיל על הווו ליד הדלת כמו תמיד. הוא נכנס ישר למטבח. הביט בי. אחר כך באמא.

"תסגרי את הדלת."

אמא הביטה בו בתמיהה. "היא סגורה."

"בסדר."

הוא פתח את המעיל. מתוכו, מהצד הפנימי, הוא הוציא חבילה ארוכה עטופה בנייר עיתון. הניח אותה על השולחן. שכחתי מיד את המחברת.

"מה זה?"

אבא פתח קצת את הנייר. אמא נשארה עם הכף בעודה תלויה באוויר.

"מאיפה זה?"

"מישהו נתן לי."

זה היה גולש שלם. לא כמה פרוסות. לא קצה. נקניק שלם, מהסוג שמוכרים רק בחנויות המעדנים הגדולות, אולי פעם בשנה בחגים.

אמא התקרבה. "מי נתן לך את זה?"

"בן אדם. מהעבודה."

"ולמה נתן לך?"

"עזרתי לו במשהו."

אמא הנמיכה את הקול. "עזרת לו במה?"

אבא נאנח. "אישה, לא גנבתי את הנקניק."

"לא אמרתי שגנבת."

"אז מה?"

"שלא נכנסת לאיזו צרה."

אבא התחיל לצחוק. "אם תמשיכי לשאול, אני מחזיר אותו הביתה שלו."

"חס וחלילה!" זה יצא לה כל כך מהר שכולנו פרצנו בצחוק.

בשבילי היה קשה להבין למה נקניק יכול לעורר כזאת מהומה. אבל ידעתי שזה משהו מיוחד. לא סוג הדבר שאמא הייתה שמה בסל בסופר יום רגיל. זה היה משהו שהיה צריך "להשיג." ודברים שמשיגים לא מספרים עליהם בבניין.

אמא הביטה בי מיד. "ואת מחר לא פותחת פה בבית ספר."

"מה לא לפתוח?"

"שיש לנו נקניק כזה."

"למה?"

"כי לא צריך שכל השכונה תדע מה יש לנו במקרר."

"אבל למה?"

"כי אני אומרת."

הטיעון העליון של האמהות בילדותי.

אבא לקח את הסכין. "בואו נטעם."

אמא עצרה אותו. "חכה, אני שמה את השולחן."

הוציאה לחם פיתה, לא הכי טרי, נקנה בבוקר והתחיל להתקשות בקצוות. חתכה שלוש פרוסות גדולות. אז אבא חתך את הנקניק. דק. עקבתי בעיניים אחרי כל פרוסה. אמא שמה שתי פרוסות נקניק על כל פרוסת לחם. לקחתי את שלי מיד. נשכתי. אני זוכרת את הלחם יותר מאשר את טעם הנקניק. ואני זוכרת שאחרי הביס הראשון הבטתי באמא.

"תוסיפי עוד."

"יש לך עוד."

"אבל נכנס עוד אחת."

אבא צחק. "תני לה עוד אחת."

אמא הוסיפה. אכלתי לאט, למרות שיכולתי לגמור הכל בשניות. אבא אכל גם. אמא לקחה את החתיכה שלה. ולכמה דקות אף אחד לא דיבר.

ואז אבא עצר. "שמעת?"

"מה?" שאלה אמא.

"תקראי לדודה שרה."

אמא הביטה בו. "עכשיו?"

"כן."

"בשביל מה?"

אבא הצביע בעיניים לכיוון הנקניק. "שתאכל גם היא."

אמא הנמיכה קול. "בן אדם…"

"מה?"

"אם מישהו רואה?"

"מה לראות?"

"שהיא באה אלינו."

"נו, כבר באה."

"עכשיו, בערב?"

אבא משך בכתפיים. "אז לכי תגידי לה לבוא."

דודה שרה גרה בדירה ממול, דלת מול דלת. אישה מעל גיל שבעים, קטנה ורזה, שנשארה לבד. בעלה מת לפני כמה שנים. הילדים, כמה שידעתי, גרו רחוק ובאו לבקר לעיתים רחוקות. ראיתי אותה כמעט כל יום במדרגות. יוצאת עם הסל. לפעמים מטאטאת מול הדלת שלה. באה לפעמים לשאול את אמא מתי משלמים ועד הבית. אמא הייתה מביאה לה לפעמים צלחת מרק. לא הייתה קרובת משפחה. סתם דודה שרה מהקומה.

אמא הביטה שוב באבא. "אולי עדיף שניקח לה כמה פרוסות?"

אבא ניענע ראש. "לא."

"למה?"

"שתבוא לאכול כאן."

"בן אדם…"

"תקראי לה."

אמא יצאה למסדרון. קמתי מיד.

"תישארי פה," אמר אבא.

כמובן שלא נשארתי. הלכתי עד ליד דלת המטבח. שמעתי את אמא פותחת לאט את דלת הכניסה. לא צלצלה בפעמון של הישישה. דפקה בעדינות. פעמיים. אחרי רגע נפתחה הדלת.

"שרה…" אמא דיברה כמעט בלחישה.

"כן, יקירתי?"

"בואי רגע אלינו."

"קרה משהו?"

"לא. בואי."

"עכשיו?"

"עכשיו. אבל תבואי ככה… בלי שתגידי כלום לאף אחד."

לא הבנתי אז למה כל כך הרבה סודיות. אחר כך הבנתי את האווירה של השנים ההן. אנשים היו זהירים לגבי מה יש להם, מאיפה יש להם, ובעיקר למי מספרים. דברים שהושגו "מתחת לשולחן" יכלו לעורר קנאה, שאלות ורכילות, ופחד מלשון הרע או מתלונות לא היה משהו מופשט עבור מבוגרים שחיו את השנים הקשות של המחסור.

אחרי דקה נכנסה דודה שרה. לבשה חלוק כהה וסוודר מעליו.

"מה קרה?"

"כלום," אמר אבא. "תשבי."

"אנשים טובים, הפחדתם אותי."

אמא סגרה את דלת הדירה. אחר כך את דלת המטבח. דודה שרה התיישבה. ואז ראתה את הנקניק. הביטה בו. אחר כך באבא.

"מה זה?"

"מה יהיה?" אבא חייך.

הישישה התקרבה מעט. "זה גולש?"

"זה."

"מאיפה השגת?"

אבא התחיל לצחוק. "אם גם את מתחילה כמו אשתי, אני מחביא אותו בחזרה."

דודה שרה שמה יד על הפה. "אלוהים… אני לא אכלתי כבר…" היא עצרה. אפילו היא לא זכרה מתי בפעם האחרונה.

אמא לקחה את הלחם. חתכה פרוסה. אבא שם עליה כמה פרוסות נקניק. "קחי, שרה."

הישישה נופפה בידיים. "לא, יקירים. תאכלו אתם. יש לכם ילדה."

"יש לנו מספיק."

"עזבו, אני כבר אכלתי."

אבא הביט בה. "מה אכלת?"

"אכלתי."

"מה?"

דודה שרה חייכה במבוכה. "קצת תפוחי אדמה."

אבא דחף את הצלחת אליה. "אז עכשיו תאכלי גם נקניק."

"לא, יקירי…"

"שרה." הוא אמר את זה בלי להרים את הקול. "תאכלי."

הישישה לקחה את הפרוסה. בהתחלה נגסה מעט. לעסה. והביטה בנו.

"טעים?" שאלתי.

היא צחקה. "טעים, מותק."

נגסה עוד. אמא הכינה לה עוד פרוסה. "מספיק."

"קחי עוד."

"לא, שאני אוכלת לכם את הנקניק של הילדה."

הבטתי מיד באבא. דודה שרה בדיוק ניסחה את הדאגה שלי. אבא כנראה ראה את ההבעה שלי.

"לילדה יש עוד."

"אבל לא נמצא כזה בקלות…"

"בדיוק בשביל זה קראתי לך."

הישישה הביטה בו. "ילד, אבל למה?"

אבא משך בכתפיים. "כדי לאכול ביחד. זהו."

לא הייתה שום הרצאה נאמרת בקול. שום משפט גדול. ישבו סביב השולחן. אכלו לחם עם נקניק. אמא שמה גם קצת בצל. אבא הוציא שלוש כוסיות זכוכית ומזג לכל אחד מהמבוגרים קצת יין אדום מבקבוק שהיה שמור בארון. אני קיבלתי תה מתוק. ולמשך חצי שעה, במטבח הקטן שלנו בקומה השנייה, הייתה כמעט חגיגה.

באיזשהו רגע אמרה דודה שרה: "אל תחתכו עוד בשבילי."

"למה?"

"כי כבר אכלתי יותר מדי."

"תאכלי עוד."

"לא."

ואז אמרה משהו שלא שכחתי. "עזבו, יקירים, שיישאר גם למחר. טוב שנזכרתי גם אני איזה טעם יש לזה."

אבא לא אמר כלום. אבל שם לה עוד פרוסה על הלחם בכל זאת. כשקמה ללכת, אמא יצאה ראשונה למדרגות. הביטה לכיוון אחד. אחר כך לכיוון השני.

"בואי."

דודה שרה חצתה את שני המטרים עד לדלת שלה. לפני שנכנסה, הסתובבה. "תודה."

אבא נופף בידו. "לילה טוב, שרה."

הדלת נסגרה. נכנסנו למטבח. הלכתי ישר לשולחן. הבטתי בנקניק שנשאר. היה בבירור קטן יותר.

"אבא…"

"מה?"

"למה קראת לה?"

"מה זאת אומרת למה?"

"יכולנו לאכול לבד עוד כמה ימים."

אבא הביט בי. "יכולנו."

"אז למה?"

הוא התיישב על הכיסא. "לך זה טעם?"

"כן."

"לאמא זה טעם?"

הנהנתי בראש. "לי זה טעם."

אז הצביע לכיוון הדלת ממול. "לה זה פחות טעים?"

"לא."

"אז?"

בשבילי, בגיל אחת עשרה, ההיגיון הזה לא הספיק.

"אבל יש לנו מעט."

אבא חייך. "דווקא כשיש לך מעט רואים כמה אתה מוכן לחלוק. כשהמקרר מלא, זה קל."

בגיל אחת עשרה אני לא יכולה לומר שהתרשמתי. הבטתי שוב בנקניק. עדיין חשבתי שדודה שרה אכלה קצת יותר מדי. למחרת בבוקר אמא הכינה שוב לחם עם נקניק. שתי פרוסות בשבילי. כמה לאבא. שמתי לב מיד שהיא לא הכינה לעצמה כלום.

"את?"

"מה אני?"

"את לא אוכלת?"

"טעמתי כשחתכתי."

האמנתי לה. שנים אחר כך הבנתי שאמא "טעמה כשחתכה" הרבה מאוד דברים בילדותי. כשהיה בשר. כשהגיעו תפוזים. כשמישהו קיבל שוקולד. כשנשארו מעט מדי חתיכות עוגה.

"טעמתי." "לא רעבה." "אכלתי מוקדם יותר." כנראה חלק מהאמהות של הדור ההוא חיו שנים שלמות עם שקרים קטנים כאלה שאמרו לילדים שלהן.

הנקניק נגמר אחרי כמה ימים. אני לא זוכרת בדיוק כמה זמן החזיק. גם לא זוכרת מי נתן אותו לאבא. אני יודעת רק שהוא קיבל אותו בעקבות עזרה שעשה למישהו, והביא אותו מוחבא מתחת למעיל. בשנים ההן היו הרבה דרכים בלתי נראות כאלה שדרכן אנשים הגיעו לדברים שהחנויות הרגילות לא סיפקו.

זה לא היה דבר יפה. ואני לא חושבת שהמחסור של השנים ההן צריך להפוך היום לסיפור רומנטי על כמה היה טוב כשלא היה לנו. לא היה טוב. לא היה טוב לעמוד בתור בלי לדעת אם תספיקי. לא היה טוב שמצרך מזון הופך לסוד. לא היה טוב לפחד ששכנה מקנאת תתחיל לשאול שאלות או תלשין. לא היה טוב שהורים יחלקו פרוסות אוכל כדי להספיק עד המחר.

אבל מכל התקופה ההיא נשארה לי תמונה אחת. לא זו של הנקניק המוחבא מתחת למעיל. אלא זו של מטבח קטן בקומה שנייה. ארבעה אנשים סביב שולחן עם מפה מצוירת. לחם. בצל. וכמה פרוסות גולש. שלושה מהאנשים ההם גרו שם. הרביעית הייתה ישישה בודדה ממול, שנקראה כמעט בחשאי, כדי שאף אחד לא יראה יותר מדי ולא יתחילו הרכילויות.

אבא יכול היה לסגור את הדלת ולשמור הכל למשפחה שלו. היו לו כל הסיבות. היה קשה להשיג. הייתה לו ילדה. הוא לא ידע מתי דבר כזה יגיע שוב הביתה. אבל כנראה בדיוק בגלל שהוא ידע כמה נדיר זה היה, הוא חשב גם על האישה שמעבר למסדרון.

היום אפשר להיכנס לסופרמרקט ולמצוא מדפים שלמים של נקניקים. אפשר לקנות כמה שרוצים. וזה הרבה יותר טוב ככה. אבל לפעמים, כשאני רואה כמה בקלות אנחנו זורקים דברים שכבר לא נראים לנו מיוחדים, אני נזכרת באבא. בנקניק שלו המוחבא מתחת למעיל. ובדודה שרה, שאכלה לאט פרוסת לחם עם נקניק ואמרה: "עזבו, יקירים, שיישאר גם למחר. טוב שנזכרתי גם אני איזה טעם יש לזה."

אולי הימים ההם לא ראויים לגעגוע. אבל חלק מהאנשים שעברו אותם ראויים שיזכרו אותם. כי לפעמים היה להם מעט מאוד. ובכל זאת תמיד נמצא מקום ליד השולחן בשביל עוד אחד.

מי שחי את השנים ההן – איזה מצרך אתם זוכרים שהפך לאירוע ממש כשמישהו במשפחה הצליח "להשיג" אותו?