אני זוכר בדיוק את הרגע שבו אשתי, אורלי, הביאה את לונה הביתה מהמקלט ברחוב כצנלסון. כלבה קטנה, גזע צ'יוואווה, שוקלת בקושי קילו וחצי, עם מבט שהביט בי כאילו היא כבר יודעת משהו שאני לא יודע. שנה וחצי אחר כך, כשלונה ילדה חמישה גורים במטבח שלנו בגבעתיים, אני זה שגילה כמה טעיתי לגביה.
אני מודה: לא חשבתי שיהיה לי חלק גדול בסיפור הזה. אורלי היא זו שרצתה כלבה, היא זו שהתעקשה, ואני רק הסכמתי כדי לגמור את הוויכוח. אבל באותו לילה בסוף פברואר, כשלונה החלה להתכווץ על השטיח בפינת המטבח, ואני ישבתי לידה שעתיים וחצי בשתיים לפנות בוקר עם מגבות ומספריים מחוטאים כי הווטרינר בטלפון אמר שכנראה לא נספיק להגיע אליו – משהו בי השתנה.
חמישה גורים. אחד אחרי השני, קטנים כמו עכברים, רטובים ובוכים. הרביעי יצא בלי לנשום. שלוש דקות ארוכות ניערתי אותו בין כפות הידיים, שפשפתי אותו במגבת עד שהעור שלו האדים, ורק כשהוא פלט יבבה ראשונה חזרתי לנשום גם אני. לונה צפתה בכל זה בלי לזוז, כאילו היא יודעת שהתפקיד שלי הוא להביא אותו בחזרה אליה, והתפקיד שלה יתחיל אחרי. ואני זוכר שחשבתי, בטמטום גמור, שעכשיו זה נגמר, שהיא תרפה ותלך לנוח. במקום זה היא סידרה את חמישתם בשורה קטנה ליד הבטן שלה ולא זזה. לא באותו לילה, לא למחרת, כמעט לא בשבוע שאחרי.
עבדתי אז במשמרות בבית חולים איכילוב, ולפעמים הייתי חוזר הביתה בשלוש בבוקר. בכל פעם שהדלקתי את האור הקטן במטבח, לונה כבר הייתה ערה, מרימה את הראש לבדוק מי נכנס, לפני שהחזירה אותו לישון ליד הגורים. היא לא נבחה אף פעם באותם רגעים – רק בדקה, ואז נרגעה.
מה שאני לא ציפיתי לו זה כמה זה יעשה לי. יש לי אחות שאומרת שאני "לא איש של רגשות", וזה נכון בערך. אני מהנדס תוכנה, אני פותר בעיות, אני לא בדרך כלל האיש שעומד ומתרגש מכלבה. אבל היו לילות שישבתי על הרצפה ליד הקופסה שהכנו לה מארגז ישן וכרית פליז, וצפיתי בה עוטפת את הגורים בגוף שלה, וחשבתי על אמא שלי, שגידלה אותי ואת אחותי לבד אחרי שאבא עזב. היא הייתה קמה בלילות לבדוק שאנחנו מכוסים, בלי לומר מילה על זה למחרת, כאילו זה לא היה מובן מאליו שיש בכלל למי לבדוק.
עם הזמן הגורים גדלו וקיבלו שמות – קרן קראה להם שוקו, פינגווין, ביסקוויט, נמלה וקטנטן, שמות שלא הייתי בוחר בעצמי אבל שנדבקו. הם התחילו לטפס על הגב שלה, לישון צמוד לצוואר שלה, לדחוף אחד את השני כדי להיות הכי קרוב אליה. פעמים רבות מצאתי את כולם ישנים עליה ממש, כאילו היא כרית חיה, והייתה שוכבת שם בלי לזוז, בסבלנות שלא ראיתי אף פעם אצל בן אדם.
בשבוע השלישי נמלה כמעט לא אכלה יומיים. הווטרינרית בעכו ביקשה שנביא אותה בדחיפות, חששה מבעיה במעי, ואורלי ישבה במרפאה עם הקופסה על הברכיים בזמן שאני הישארתי בבית עם השאר. לונה הסתובבה במטבח כל הערב, מריחה את הפינה שבה נמלה הייתה שוכבת בבוקר, לא נוגעת באוכל שלה, לא שוכבת. כשאורלי חזרה עם נמלה – מיובשת קלות אבל בסדר – לונה לא רצה אליה בהתלהבות. היא פשוט הלכה לקופסה, שכבה, וחיכתה שיביאו אליה את הגור. רק כשנמלה נגעה בה שוב, לונה נשמה החוצה נשיפה ארוכה שלא שמעתי ממנה קודם.
חשבתי שזה יירגע ככל שהם יגדלו. טעיתי גם בזה.
השכן שלנו, יוסי, שמגדל שני כלבים גדולים בחצר, אמר לי פעם שזה נורמלי, שכלבות מגנות על הגורים בשבועות הראשונים ואז זהו. אני לא בטוח שהוא צודק לגבי לונה. אולי כי הוא לא ראה מה שאני רואה כל בוקר, כשהיא עדיין הראשונה לקום ולבדוק את החדר לפני שהם מתעוררים.
בסוף השבוע צריך למצוא בית לשלושה מתוך חמשת הגורים – את זה כבר החלטנו, אין לנו מקום לשישה כלבים בדירה של שלושה חדרים. פרסמנו מודעה בקבוצת "אימוץ כלבים גוש דן" בפייסבוק, וכבר יש שתי משפחות רציניות שרוצות לבוא לפגוש אותם ביום שישי. משפחה שלישית כתבה גם היא, התלהבו מאוד מהתמונות, אבל כשאורלי שאלה איפה הכלב יישאר כשהם בעבודה הם ענו "בחצר, יתרגל", ואורלי מחקה אותם מהשיחה בלי להתייעץ איתי. לא התווכחתי. אני חושש מהרגע הזה עם המשפחות הרציניות יותר משאני מוכן להודות. לא בגלל הגורים – בגללה.
ביום שישי בבוקר, המשפחה הראשונה הגיעה – זוג צעיר מרמת גן עם ילדה בת שבע שהתאהבה מיד בפינגווין, הגור עם הכתם השחור סביב העין. הם ישבו על השטיח בסלון, שיחקו איתו כמעט שעה, ולונה עמדה במרחק של שני מטרים, לא נבחה, לא התקרבה, רק צפתה. כשהילדה הרימה את פינגווין בזרועות והוא יילל יבבה קטנה של מחאה, לונה עשתה שני צעדים מהירים לעברם ואני כבר קפצתי לקום מהכיסא, בטוח שיהיה משהו. אבל היא עצרה בדיוק ליד רגלי הילדה, התיישבה, ונשארה שם דרוכה, בלי לגעת, עד שהילדה החזירה אותו לרצפה מעצמה. רק אז לונה נרגעה, ליקקה את פינגווין פעם אחת בראש, ונסוגה אחורה.
זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי שהיא לא מנסה למנוע מהם ללכת. היא רק רוצה לדעת שהם הולכים למקום בטוח.
המשפחה השנייה לקחה את שוקו ואת ביסקוויט יחד, כדי שלא יהיו לבד – זה היה תנאי שאורלי התעקשה עליו, ואני לא התווכחתי. כשהם ארזו את הגורים בקופסת קרטון מרופדת בשמיכה ישנה שלנו, לונה קמה פתאום והלכה אחרי הקופסה עד הדלת, משהו שלא עשתה עם פינגווין. עמדתי בפתח וראיתי אותה מנסה לדחוף את האף לתוך הקופסה, ואורלי הייתה צריכה לשים יד עדינה על הגב שלה ולהגיד "זהו, לונה, זהו" כדי שתעצור. כשהמכונית נסעה, לונה נשארה לשכב על סף הדלת, ממש על המשקוף, ולא זזה משם קרוב לשעה, גם כשקראתי לה לבוא לאכול.
נשארו לנו נמלה וקטנטן. עוד לא החלטנו מה נעשה איתם – אולי נשאיר את שניהם, אולי רק אחד. קרן, הבת שלנו, כבר איימה שהיא "לא תדבר איתנו יותר" אם ניתן את קטנטן, שהוא, לדבריה, "האח הקטן שלה".
אתמול בלילה מצאתי את לונה במטבח, בשתיים לפנות בוקר בדיוק כמו בלילה שהיא ילדה אותם, שוכבת עם שני הגורים שנשארו צמודים לצוואר שלה. הרמתי את הראש שלה בעדינות רק כדי לבדוק שהיא בסדר, והיא הביטה בי ארוכות, ואז הניחה את הסנטר שוב על הרצפה, בין שני הראשים הקטנים שנשמו לצידה. נשארתי לשבת שם על האריחים הקרים עוד רבע שעה, בלי לעשות כלום חוץ מלהקשיב לנשימות שלהם, שלוש קצבים שונים שהשתלבו לאחד.
