בן שלי, תביא לי את לאו. אני רוצה לראות אותו עוד פעם אחת. אל תסחוב אותו בכוח, תדבר איתו יפה, הוא מבין הכל.
ככה אמר יגאל אלקבץ לבנו עידן, בדירה הישנה ברחוב שטמפפר בנתניה, באחד הימים האחרונים של חייו. מהמרפסת נכנס ריח של תבשיל שמישהו מהשכנים הכין, ומהרדיו הקטן שעמד על השידה בקעו חדשות הצהריים כאילו שום דבר לא קורה.
לאו היה חתול זקן. תשע עשרה שנה, אולי עשרים, אף אחד לא זכר בדיוק. עיוור כמעט לגמרי, גונח כשהוא קופץ, אבל בשנתיים האחרונות הוא היה היחיד שלא עזב את יגאל אף לרגע. בזמן שהמטפלת התחלפה שלוש פעמים, בזמן שהילדים באו וברחו בין תור לבדיקה לתור לעבודה, לאו ישב על הכרית ליד הראש שלו כל אחר צהריים, בלי לזוז.
עידן יצא מהחדר. חזר כעבור כמה דקות עם לאו בזרועות, עטוף במגבת ישנה כי החתול כבר לא סבל להיות מוחזק בלי בד רך מסביבו. יגאל בקושי הצליח להרים את היד. האצבעות רעדו על השמיכה המשובצת, זו שקנתה לו אשתו המנוחה לפני חמש עשרה שנה בשוק בכרמל. העיניים שלו, למרות הכל, עוד חיפשו משהו בחדר. מישהו.
עידן הניח את לאו על המיטה, קרוב לכתף של אביו.
תגיד שלום לאבא, לאו. הוא כאן.
אבל לאו לא היה צריך הסברים. הוא זחל קדימה בביטחון של מישהו שכבר עשה את הדרך הזאת אלף פעמים, והצמיד את כל הגוף שלו ללחי של האיש.
לאו… לחש יגאל. לאו שלי.
החתול שפשף את הפרווה שלו לאט על הלחיים, על העפעפיים, על השפתיים. כאילו הוא מנסה לזכור כל פרט. כאילו הוא יודע שזאת הפעם האחרונה. ומהעיניים העייפות של יגאל זלגו דמעות בלי קול.
בכוח אחרון הוא הרים את היד. קלה, רועדת, והניח אותה על הפרווה החמה של החבר שלו. האצבעות כבר בקושי הגיבו, אבל לאו הרגיש את המגע ונדחק עוד קרוב יותר. כאילו החום שלו יכול לעצור את מה שהולך לקרות.
תודה… על הכל…
אלה היו כמעט המילים האחרונות שלו. אחר כך היד נשארה בלי תנועה. ולאו לא זז. הוא נשאר שם, צמוד ללחי, כמו שומר דומם.
בחדר השתרר שקט כבד, כמעט לא אמיתי. רק גרגור החתול נשמע, איטי וקבוע, כמו תפילה. עידן ישב על קצה המיטה ואחז ביד של אביו בין שתי הידיים שלו.
אבא, אנחנו כאן. אתה לא לבד.
באותו רגע לאו הרים את הראש ויילל, פעם אחת. קול רך כל כך, טעון כל כך, שעידן נאלץ לעצום עיניים כדי לא לבכות בקול. אחר כך החתול חזר לגעת בעפעפיים העצומים של יגאל. פעם, ועוד פעם, ועוד פעם. כאילו הוא רוצה לספוג כל פחד, כל כאב, כל שביב של בדידות שנשאר שם.
איש לא ספר את השעות. הזמן פשוט נעצר בחדר ההוא, בין איש שעוזב את העולם לבין חתול שמסרב לתת לו ללכת לבד.
כשהבוקר הגיע, לאו עדיין היה שם. הוא לא זז אף פעם, לא פחד. נשאר עד הסוף, שומר על השקט האחרון של החבר הכי טוב שלו.
רק כשעידן הרים אותו בזרועות ולחץ אותו אל החזה, לאו נשם נשימה ארוכה, טמן את החוטם בכף היד שלו, ונרגע. הוא עשה את כל מה שיכול. עד הרגע האחרון.
עידן קבר את אביו יומיים אחר כך, בבית העלמין בנתניה, ובחזרה הביתה עצר בסופר לקנות פחית טונה בשביל לאו, כי החתול לא נגע באוכל שלו כל אותו זמן. הניח את הצלחת על הרצפה ליד הכיסא הריק, וישב איתו על הרצפה עד שהוא אכל.
