קוראים לי גיא. אני חשמלאי, גרוש, אבא לבן אחד בן שתים עשרה שגר איתי שבוע כן שבוע לא. אני כותב את זה כי הגיע הזמן שמישהו יספר את הצד שלי — לא של תמר, אחותי, שהיא זו שתמיד מספרת את הסיפורים במשפחה שלנו, אלא שלי.
זה קרה לפני שבעה חודשים, בקיץ, בבית של ההורים שלנו ברמת גן, ברחוב ביאליק, בקומה השלישית בלי מעלית. אבא נפטר לפני שנתיים וחצי, ואמא נשארה לבד בדירה, בת שבעים ואחת, עם ברכיים שכואבות לה בקיץ יותר מבחורף — מוזר, אבל ככה זה אצלה. תמר גרה בגבעתיים, עשר דקות נסיעה, ובאה כל יום שלישי וחמישי. אני גר ברמת השרון, ארבעים דקות בפקקים, ובאתי פעם בשבוע, בשבת בבוקר, עם קרואסונים מהמאפייה ברחוב סוקולוב שאמא אוהבת.
תמר חושבת שאני נטשתי את אמא. היא אומרת את זה לא במילים האלה, אבל זה מה שהיא חושבת. מה שהיא לא מספרת בגרסה שלה — כי היא לא יודעת, ואני לא סיפרתי לאף אחד עד עכשיו — זה שבשנה האחרונה שילמתי מהכיס שלי שתים עשרה מאות שקל בחודש למטפלת פיליפינית, רוזלין, שהייתה באה שלוש פעמים בשבוע לעזור לאמא במקלחת ובניקיון. תמר לא ידעה, כי היא הייתה עסוקה בלהאשים אותי בפייסבוק המשפחתי — כן, יש לנו כזה, קבוצה בשם "המשפחה של אבא ז״ל" עם תשעה אנשים — על זה שאני "נעלם".
הדבר שהתחיל את הכול היה עניין הדירה. אמא, בלי להגיד למישהו, הלכה לעורך דין ברחוב ארלוזורוב וכתבה צוואה חדשה. במקום לחלק את הדירה חצי-חצי כמו שהייתה הצוואה הישנה, היא השאירה את כל הדירה לתמר, עם נימוק שכתוב שם במפורש: "כי היא זו שדואגת לי". קיבלתי את זה בדואר רשום ביום שלישי, השלושה ביוני. עמדתי במטבח שלי ברמת השרון, עם המכתב ביד, והבן שלי שאל אותי אם אני בסדר, כי כנראה הפנים שלי השתנו.
לא התקשרתי מיד. חיכיתי יומיים. ואז נסעתי לרמת גן, לא בשבת אלא ביום רביעי בערב, בלי להודיע.
אמא פתחה את הדלת במכנסי טרנינג אפורים ועם משקפי קריאה על החוטם. הטלוויזיה הייתה דלוקה על ערוץ 12, איזו תוכנית אירוח. על השולחן היה ספל תה שמנטה חצי שתוי וקופסת ביסקוויטים פתוחה.
"קיבלתי את המכתב מעורך הדין," אמרתי.
היא כיבתה את הטלוויזיה עם השלט, לא בלי מאמץ — היד שלה רועדת קצת מאז החורף.
"תמר מטפלת בי," היא אמרה. "אתה בא בשבתות."
"שילמתי למטפלת שתים עשרה מאות שקל בחודש במשך שנה שלמה," אמרתי. "מהכיס שלי. תמר לא ידעה כי לא סיפרתי לה. חשבתי שזה לא משנה מי יודע מה, העיקר שאת מטופלת."
היא הסתכלה בי. שתקה קצת יותר מדי זמן.
"למה לא אמרת?" היא שאלה, בסוף.
"כי לא חשבתי שצריך למדוד אהבה בקבלות," אמרתי. "מסתבר שטעיתי."
זה לא היה משפט יפה להגיד לאמא בת שבעים ואחת עם ברכיים כואבות. אני יודע. אבל יצא ככה, ולא אתנצל עליו עכשיו.
מה שאמא לא ידעה, ומה שתמר בטח לא ידעה, זה שרוזלין, המטפלת, סיפרה לי דברים בטלפון בשקט, כשהייתה מתקשרת לעדכן אותי. סיפרה לי שתמר, בביקורים שלה, בעיקר יושבת עם אמא ומדברת על עצמה — על הגירושים שלה מרונן, על הבעיות בעבודה במשרד רואי החשבון ברחוב ויצמן — ושפעם, כשאמא ביקשה עזרה לקום מהכיסא, תמר אמרה "רגע, אני רק אסיים את השיחה" ודיברה עוד שמונה דקות בטלפון עם חברה. רוזלין ספרה לי את זה כמו עובדה, לא כרכילות. היא לא ידעה שזה יהפוך לחשוב.
לא אמרתי את זה לאמא באותו ערב. חשבתי שזה יישמע כמו נקמה קטנה, וזה לא היה מה שרציתי.
מה שרציתי, בעצם, זה שהיא תדע שהכסף שלי היה שם, גם אם השם שלי לא היה על הקבלות.
השבועיים אחרי זה תמר לא דיברה איתי. שלחה לי הודעה אחת בוואטסאפ: "אמא סיפרה לי מה אמרת לה. אתה באמת חושב שזה על כסף?" לא עניתי. חשבתי שלא, זה לא היה על הכסף — זה היה על זה שמישהו כתב על נייר רשמי, מטעם המדינה, שאני לא "דואג". שמונים ושתיים שנה של המשפחה שלנו, ופתאום יש מסמך שאומר את זה בשחור על גבן.
בסוף החודש, ביוני, ביקשתי מאמא שנלך יחד לעורך הדין. לא כדי לבטל את הצוואה — זו שלה, זו הזכות שלה. אלא כדי שאני אספר לה, בקול, ליד עורך הדין, מה שילמתי בפועל, עם הקבלות, שנה אחורה. הבאתי תיקייה — תיקייה כחולה, פשוטה, שקניתי בסופר פארם — עם שנים עשר דפי תשלום מהבנק, העברות לרוזלין, כל אחת שתים עשרה מאות שקל בדיוק.
עורך הדין, איש בשם מר גולדשטיין, בערך בגיל שישים, הסתכל בדפים ואז באמא.
"גב' לוינסון," הוא אמר, "זה משנה משהו בהחלטה שלך?"
אמא לא ענתה מיד. היא הרימה את התיק, דף אחר דף, לאט — ולא, לא אכתוב שהיא "הביטה בעיניים כואבות", כי זה לא מה שקרה. מה שקרה זה שהאצבעות שלה, עם הלק האדום שהיא שמה כל שבועיים אצל המניקוריסטית ברחוב ז'בוטינסקי, עצרו על דף אחד ספציפי — התשלום מדצמבר, השלושים ואחד, ערב סילבסטר, כשהעברתי כסף לרוזלין כי אמא נפלה בשירותים ורוזלין באה בדחיפות בשעה תשע בלילה.
"למה לא סיפרת לי?" היא שאלה שוב, אותה שאלה כמו בערב ההוא.
"כי חשבתי שאת יודעת שאני דואג, בלי שאני אצטרך להוכיח את זה בקבלות," אמרתי. "התבדיתי."
היא ביקשה מעורך הדין עשרה ימים לחשוב.
בעשרת הימים האלה תמר התקשרה אליי, בפעם הראשונה מאז ההודעה בוואטסאפ. היא בכתה בטלפון — לא בגלל הכסף, אמרה, אלא כי "עכשיו אני נראית כמו הבת הרעה מול כולם". אמרתי לה שאף אחד לא אמר שהיא רעה. אמרתי לה שרוזלין סיפרה לי על השיחות הארוכות שלה בטלפון בזמן שאמא מחכה לעזרה, ושזה לא הפך אותה לגרועה — זה הפך אותה לבן אדם, עם חיים משלה, בדיוק כמוני. הפער היחיד בינינו הוא שאני שילמתי כדי שלא יראו את זה, והיא לא ידעה שיש בכלל מה לכסות.
זה השתיק אותה יותר מכל דבר אחר שאמרתי.
בעשירי לחודש, ביולי, חזרנו לעורך הדין — שלושתנו הפעם, אני, תמר ואמא. אמא הביאה איתה עוד תיקייה, ירוקה, שלא ראיתי קודם. בפנים היו רשימות בכתב יד שלה — תאריכים, שנרשמו לאורך השנה, של כל ביקור של תמר ושל כל ביקור שלי, עם הערות קטנות. ליד השם שלי, בשבתות, כתוב היה בכל פעם "קרואסונים, טוב". ליד שם של תמר, בכמה תאריכים, כתוב "טלפון, שכחה תרופות".
מר גולדשטיין קרא את זה בשקט. אמא אמרה שהיא כבר שינתה את הצוואה — לא בחזרה לחצי-חצי, אלא אחרת לגמרי: הדירה תימכר אחרי מותה, והכסף יתחלק שלושה שליש: שליש לי, שליש לתמר, ושליש יילך לעמותה שמעניקה סיוע לקשישים בודדים ברמת גן, "כי," היא אמרה, "אולי אני לא הייתי צריכה לחכות שילדים שלי יריבו כדי להבין שיש קשישים בלי אף אחד."
תמר בכתה שוב, אבל אחרת הפעם. אני לא בכיתי. הצטרפתי, בשקט, לרשימת השם שלי בעמותה — נרשמתי כמתנדב, פעם בחודש, לתקן דברים חשמליים בבתים של קשישים בודדים באזור. לא עשיתי את זה בשביל אמא. עשיתי את זה כי, מסתבר, שנה של קבלות בתיקייה כחולה לימדה אותי משהו על מה שנשאר כשמפסיקים לספור מי בא יותר.
תמר ואני עוד לא חוזרים לשלוח בבוקר "בוקר טוב" בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית כמו פעם. אבל שבת שעברה היא הגיעה לביקור אצל אמא באותו זמן שאני הייתי שם, עם הקרואסונים, ונשארה. שתינו קפה, שלושתנו, על השולחן במטבח ברמת גן, ואף אחד לא הזכיר תיקיות.
