חזרתי לתוך השקט של הקומה הרביעית ברחוב דיזנגוף, עם הרעש עדיין בעצמות מגרגרי העפר שנפלו על הקבר. בחוץ תל אביב צעקה בצפירות מוניות ובמוכרי פלאפל, אבל בפנים, בין חדר המדרגות שהנורה בו שרופה כבר חודשיים לבין ריח הסגור של חדר המדרגות שלנו, הייתה כבדות שמעיכה את הצלעות. תחבתי את המפתח, דחפתי את הדלת, ולרגע, כמו רפלקס שלא נפטרים ממנו, נעצרתי: ציפיתי לשמוע את הקול שלה, אותו "אלכס, אכלת משהו?" שבמשך עשרים שנה קיבל אותי בפתח.
כלום. המבואה חשוכה, המזנון מהפורמייקה, הרדיו כבוי. נשארתי שם, עם התיק על הכתף, לא מצליחה לזוז. אחר כך, מהקומה השלישית, ריקי, הלברדור של גברת כהן, יבבה קצת, ואני השתרשרתי.
במטבח אור אחר הצהריים חצה את האריחים לשני חלקים. פתחתי את המקרר מתוך הרגל. בפנים היה קופסת פלסטיק שקופה עם מרק וירקות: מרק העוף האחרון שלה, זה שהכינה יום לפני האשפוז, כשעוד אמרה שזה רק סתם כאבי עצמות של שינוי העונה. על הדלת, מוחזק במגנט בצורת גמל שקנתה לי בבאר שבע כשהייתי בת אחת עשרה, היה פתק בכתב יד משופע של דודה רינה: "לקנות – חלה, 4 ביצים, חסה, צנוברים. ביום שלישי להפשיר את הרגו מהמקפיא." תזכורת מהסוג שהיא כתבה כל הזמן.
אז נזכרתי במגירה של המזנון, זו שמתחת למסננת, שבה היא תחבה פנקסים ישנים וקבלות. פתחתי אותה ומצאתי יומן כיס בריבועים. דפדפתי בו באקראי. בעמוד של אוקטובר, בחלק העליון, לצד סודוקו חצי פתור, שורה שנכתבה לרוחב העמוד: "יום רביעי אחר הצהריים – העוגה לאלכס. שוקולד, האהובה עליה. עשרים ואחד נרות. – לקנות שוקולד מריר."
נשארתי עם היומן פתוח ביד, האגודל על שורת הנרות. עשרים ואחת. יום ההולדת שלי היה צריך להיות בנובמבר, והיא מתה באוקטובר. היא תכננה להכין לי עוגה, קנתה את השוקולד, דימיינה את ההבעה שתהיה לי. הנחתי את היומן על השולחן, לקחתי את פתק הקניות, שמתי אותו לידו, ועם האצבע עברתי על המילה "נרות" עד שהאותיות התבלבלו.
כשאימא שלי מתה, הייתי בת עשר. בוקר אחד בפברואר היא פשוט לא התעוררה יותר. אחרי זה, הריק. אף אחד לא התייצב, אף אחד לא שאל על הילדה עם הצמה העקומה והגרביים הלא זוגיים. אף אחד, חוץ מסבתא שרה ודודה רינה.
הן גרו ביחד באותה דירה של שניים וחצי חדרים מעל חנות הנעליים. בלי מילה אחת נוספה הן הכניסו מיטה נוספת לחדר, בלי אנחות הן הראו לי איפה שמים את הסוכר, מבלי שיגרמו לי אף פעם להרגיש שהנוכחות שלי היא נטל. סבתא שרה הייתה מתעוררת עם עלות השחר להכין ארוחת בוקר וקושרת לי שתי צמות הדוקות שמשכו את העור. דודה רינה נשארה עד מאוחר לתקן לי את תלבושות בית הספר, שנקנו בשוק הכרמל, והדביקה להן פרח מזויף "כדי שיהיו מיוחדות".
כשהכסף לא הספיק – וזה קרה הרבה – הן היו יוצאות עם "הערב שניצל וסלט, וחוגגים", ואני האמנתי. בגיל אחת עשרה הבנתי שלפעמים לחסרון יש טעם של תפוח אדמה אפוי.
סבתא הלכה לעולמה כשהייתי בת חמש עשרה. באותו לילה דודה רינה נשארה יושבת בחושך, ידיה שטוחות על השולחן, מביטה בנקודה לא מוגדרת. התקרבתי, לא אמרתי כלום. היא משכה אותי אליה בזרוע אחת: "עכשיו נשארנו אני ואת. ואני לא מפחדת."
היא חזרה על זה כל הזמן, "אני לא מפחדת", אפילו כשחזרה מהקונדיטוריה שבה עבדה עם רגליים נפוחות וזרועות מכוסות קמח. בזמנים פנויים הייתה לוקחת אותי לטיילת בחוף הים, קונה לי גביע גלידת פיסטוק, שני טעמים, עשרים שקל, ויושבת להביט באוניות בלי לדבר.
דודה רינה לא התחתנה אף פעם, לא היו לה ילדים. פעם שאלתי אותה אם זה מפריע לה. היא הרימה כתפיים: "אני קיבלתי את הבת שהייתי צריכה. כל שאר הסיפורים הם רק תוספת."
המחלה הגיעה בלי אזהרה. קודם עייפות שלא עברה אפילו אחרי שתים עשרה שעות שינה, אחר כך כאבים שכפפו לה את הגב בזמן שהיא ערבבה קפה. בדקו אותה באיחור, כשהאפשרויות כבר היו די מוגבלות. אחר צהריים אחד, באיכילוב, היא הושיבה אותי לצד המיטה, לחצה את פרק כף היד שלי באצבעות דקות: "תבטיחי לי שתמשיכי באוניברסיטה. ושתלמדי לבשל אורז בלי לשרוף אותו, אלכס, כי גם הפעם זה נדבק."
אחר כך הוסיפה, מביטה מעבר לחלון: "ואל תחפשי את האיש הזה שלא חיפש אותך אף פעם. אל תחשבי עליו יותר. משום סיבה."
היא לא אמרה "אבא שלך". היא אף פעם לא כינתה אותו כך. היא הכניסה לי ליד חפץ שהחזיקה מתחת לכרית: סיכה בצורת קרואסון אדום. "עכשיו אני יכולה ללכת בלי פחד", מלמלה בקול חלוש.
בהלוויה הגיעו השכנות, חברים לעבודה מהקונדיטוריה, אפילו הרב שזכר אותה מילדותה. כולם אמרו שדודה רינה הייתה אישה מיוחדת. אני חשבתי רק שהיא הייתה אימא שלי, פעמיים. בכיתי בלי דמעות, מהסוג שמגרד בפנים.
כשחזרתי הביתה, באותו ערב, תחבתי את היומן במגירה והשארתי את פתק הקניות על דלת המקרר, מתחת למגנט. הלכתי לישון עם הסיכה האדומה אחוזה בחוזקה בכף היד.
עברו שבועות שקטים, שבהם הבית נשאר קפוא ואני זזתי בין האוניברסיטה לחושך גרם המדרגות בלי להדליק אף פעם את הרדיו.
בבוקר ה-14 בנובמבר התעוררתי עם השמש שחדרה מבעד לווילונות המתכתיים המוחלדים. עשרים ואחת. חזרתי על זה בקול, יושבת על קצה המיטה, והצליל נשמע לי זר. הלכתי למטבח, הכנתי קפה. בזמן שהמתנתי שהפינג'ן יבעבע, המבט שלי נדד למגנט הגמל. הפתק עדיין היה שם, מצהיב. על השולחן, היומן המשובץ נשאר פתוח בעמוד של אוקטובר. השורה לרוחב העמוד, "עשרים ואחד נרות", קראה לי.
אז החלטתי. לא כדי למחוק את הריק, אלא מפני שזה היה הדבר האחרון שדודה רינה חשבה עליי.
יצאתי. בשוק הכרמל קניתי שש ביצים וחפיסת שוקולד מריר, הטוב, מהחנות המיוחדת מאחורי התחנה המרכזית. החזקתי אותה בחוזקה בשקית הניילון כמו חפץ שביר. בדרך חזרה, ריקי כשכש בזנב במדרגות, ולרגע נדמה לי שזה יום רגיל כמו כל יום.
במטבח פתחתי את המזווה לקחת סוכר. בפינה, מאחורי קופסת העוגיות, ראיתי גוש שוקולד מריר עטוף בניילון נצמד ומוחזק בפתק דביק: "לעוגה של אלכס". דודה רינה קנתה אותו, כמו שכתבה ביומן. הרמתי אותו. מתחתיו הייתה מעטפה מצהיבה, בלי בול, שעליה היא כתבה שם ומספר טלפון שהתחיל ב-050. שם של גבר. נעצתי בה מבט. המעטפה הייתה סגורה.
חשבתי מחדש על הקול של דודה רינה במיטה באיכילוב. "ואל תחפשי את האיש הזה שלא חיפש אותך אף פעם." השוקולד המריר היה כבד בכף היד השמאלית, המעטפה בימנית. סגרתי את המזווה, הנחתי את המעטפה בתוך קופסת העוגיות, מתחת לחפיסת עוגיות, ולא פתחתי אותה.
אחר כך סיננתי את הקמח, המסתי את השוקולד באמבט מים, טרפתי את הביצים עד שהתערובת הייתה בהירה. המטבח התמלא באד מתוק ובזמזום של התנור. כשהעוגה הוצאה מהתנור, ציפיתי אותה בשוקולד מריר מותך והנחתי אותה על לוח החיתוך העשוי עץ, זה עם השוליים המקולפים שהגיע מהבית הישן של סבתא.
בשעת בין הערביים, הדלקתי את עשרים ואחד הנרות אחד אחרי השני. עמדתי להביט בלהבות שהשתקפו על מגנט הגמל של המקרר. לא אמרתי כלום. לא היה צריך.
אחרי זמן מה קמתי, פתחתי את המקפיא ולקחתי את קופסת מרק העוף. שמתי אותה על אש קטנה והמתנתי שהמרק יחל לרתוח לאט. כשהאד כיסה את המזנון, לקחתי כף ומילאתי צלוחית. אכלתי את המרק עם פרוסת עוגה בצד, והטעם הזכיר לי ימי שבת של גשם, הקול שאמר "אכלת?", רעש הצעדים שלה במטבח. אבל זה לא היה יותר רעש שמשאיר מקום ריק: זה היה הד שדחף אותי קדימה.
