HE

מעולם לא חשבתי שאגיע לגיל חמישים ושמונה ואמצא את עצמי בוהה בתקרת מטבח זרה, תוהה איך חיי התהפכו עליי בשקט כזה.

בעין כרם כולם הכירו את הבית הקטן בקצה רחוב המעיין. חלונותיו היו מוגפים תמיד, הטיח התקלף בגושים גדולים

— יאללה, תגידי לי שאת צוחקת. המבט של יעל ננעץ באישה שעמדה ליד ויטרינת היהלומים. שמלת הטורקיז שלה, זו

עוד לא הספקתי להוריד את החלוק של בית החולים, ואורי כבר עמד לידי עם מכנס מחומט ביד. מאחוריו, על הספסל

נדב ישב לבדו במשרד שבקומה העליונה של הווילה בקיסריה. השעה הייתה אחת־עשרה ורבע בלילה. דרך חלונות הזכוכית

יעל נכנסה הביתה, סחבה את הקופסה הגדולה עם דוגמאות ההזמנות המוזהבות עד לשולחן במסדרון, ומיהרה לחלוץ נעליים.

יואב דרור התיישב על הספסל מול טיילת הרצליה, כוס קרטיב תות נמסה לו ביד. הים היה חלק, כמעט פלסטי.

איתן ישב על ספסל האבן בקצה גן־הפעמון, מביט בשמש של תחילת דצמבר משתקפת מהמגדלים של נווה צדק.

🎧 אפשר להאזין לסיפור הזה כאן: האור באולם "קיסר" בצפון תל אביב ריצד על נברשות הקריסטל, אבל שולה

אורלי גיסמה בחוסר נוחות את מחרוזת היהלומים שעל צווארה, סובבה מעט את כתפה כדי שאור הנברשות ייפול בדיוק