HE
בת ים, סוף אוגוסט, שעה שמונה בערב, עדיין שרב. מיכל רגב עמדה על המרפסת בקומה השלישית ברחוב בלפור וספרה
גראז' של החותן, שמונה מאות אלף שקל והמפתחות שחזרו אליי ריח של בצל מטוגן מהמזנון בקומת הקרקע חדר
אני אבנר, בן חמישים ושתיים, מנהל מוסך משאיות בחולון כבר עשרים ושלוש שנה. אשתי, שולה, עובדת בקופת חולים כללית.
אני עובדת בקבלה במרפאת פיזיותרפיה ברמת השרון כבר תשע שנים, ורואה הרבה נשים אחרי לידה שבאות בגלל כאבי
עשרים דקות כבר עמדתי והבטתי בשעון של הבנק ברחוב אבן גבירול בתל אביב, ודוד רפי שלי עדיין שם, בתור השלישי
קוראים לי אבישי בוזגלו, ואני עובד היום כשמאי מקרקעין ברמת גן. אבל כשהייתי בן תשע, מכרתי פרחים בצומת ברחוב
אני יוסי, בן חמישים ושתיים, טכנאי מעליות בחיפה. הכלב שלי, בוקסר בשם רוקי, בן ארבע-עשרה, מת אתמול בצהריים
אני אינסטלטור בבאר שבע כבר שש עשרה שנה. עבדתי כמעט בכל שכונה בעיר, מרמות לרגר ועד נווה זאב, ותאמינו לי
אני זה שהם קוראים לו "החתן שגירש את החמות מהמרפאה". ככה כתבו בקבוצת הפייסבוק של השכונה, שבע
קוראים לי אילנית שדה, אני עובדת שם כבר שמונה שנים כמדריכת סיורים בבית הקברות ההיסטורי בגבעת שאול בירושלים