אורלי גיסמה בחוסר נוחות את מחרוזת היהלומים שעל צווארה, סובבה מעט את כתפה כדי שאור הנברשות ייפול בדיוק על הבד הכבד של שמלת המעצבים שלה, וחייכה את החיוך המתוזמן הזה שהקפיא מים בכוסות. אולם האירועים "ריביירה" בהרצליה שקע בשקט מופתע. השעה הייתה תשע ורבע. אף אחד לא העז לנשוף חזק מדי כשהיא אחזה במיקרופון. היא ידעה שאיש לא יפריע לה – לא אחרי שלושים שנות ניסיון בחברה הגבוהה, לא כשהכסף מדבר, ובוודאי לא כשמדובר בחתונה של הבן שלה.
נועה ישבה בקצה השולחן וציפורני ידה חופרות בתוך מפית הבד. היא ראתה איך כל הערב אורלי מפנה מבטים לעבר אמה. ראתה איך אורלי לוחשת משהו לחברותיה המצוחצחות, איך היא מצביעה בשקט על החליפה הפשוטה בצבע בז' שרות לבשה, על האופן שבו רות היססה שנייה לפני שלקחה את הסכין הנכונה. אסף, בעלה הטרי, אחז בידה מתחת לשולחן.
"אמא, די, בבקשה," הוא לחש בזווית פיו, אבל אורלי כבר לא הסתכלה עליו. גם לא על כלתו. המבט שלה היה נטוע באשה שישבה בפינה הרחוקה, ישרה ושקטה, עם תיק יד שקנתה כנראה בשוק הכרמל.
"חברים יקרים," פתחה אורלי, קולה ערב ונעים כמו יין ותיק, "רציתי להגיד כמה מילים על הבחירה של הבן שלי."
האולם השתתק. לא מהסוג הנעים. שקט כמו לפני מכת ברק.
"ברור שאני דמיינתי כלה אחרת. מישהי מהחוג שלנו. עם רקע מתאים." היא השתהתה, נהנית מהמתח. "אבל אהבה, כמו שידוע, לא שואלת שאלות. הוא התאהב. בנערה פשוטה, ממשפחה מאד צנועה. אז נסתדר איכשהו."
רות לא זזה. היא הביטה בצלחת שלה, ידיה שלובות על המפה הלבנה, לא רועדות. הבעת פניה לא הסגירה דבר.
"אבל," המשיכה אורלי, "נראה שעכשיו נצטרך לפרנס לא רק את הזוג הצעיר, אלא גם את כל הקרובים שלהם. כי כשאמא שלך עבדה כל החיים כטבחית בחדר אוכל של בית ספר…" היא חייכה חיוך קטן ומרושע, "על איזה נדוניה אנחנו מדברים, נכון?"
כמה אורחים ציחקקו מאי-נוחות. אחרים השפילו מבט. אורלי טעמה את הרגע כמו קוויאר טרי.
"תראו אותה. אפילו שמלה נורמלית היא לא הרשה לעצמה. משכורת של טבחית בשר וקציצות, אתם מבינים, לא מאפשרת לוקסוס – לא כאן, לא בשום מקום."
נועה קמה בבת אחת, הכיסא חרק מאחוריה, אבל רגליה סירבו לזוז. אסף קם מיד, אבל אורלי כבר לא שמה לב אליהם. היא הייתה בשלה.
"אבל זה לא משנה," הוסיפה בקלילות. "לבת היה מזל. היא לא תצטרך לשפשף סירים ומחבתות עד הפנסיה, כמו אמא שלה. היא תחיה ברווחה. על חשבוננו."
שתיקה כבדה הצמידה את כולם למקומותיהם. קולה של אורלי עדיין הדהד מהקירות. חברה אחת שלה ניסתה לגעת בידה, לעצור אותה, אבל אורלי משכה את זרועה בחדות, הניחה את המיקרופון על השולחן ונשענה לאחור בסיפוק גלוי. היא אמרה את מה שרצתה.
בפינה, רות קמה. לאט. בלי חפזון. בלי דמעה. היא קיפלה את המפית שלה בזהירות, והרימה את מבטה ישירות לעבר אורלי. באולם אפשר היה לשמוע את חרישי המזגן. היא ליטפה באצבעה את שרשרת הזהב הדקיקה שעל צווארה, תליון חצי לב קטן, התשורה היחידה מבעלה. "גברת אורלי," אמרה, קולה שקט, סדוק, "בעלי מת כשחילץ משפחה מרכב בוער. השאיר אותי לבד, עם 3,200 שקל בחודש, ילדה קטנה ובלי פנסיון. לא ביקשתי מכם כלום. עבדתי בחדר אוכל. חסכתי. נועה היא הנדוניה שלי." היא עצרה, בלעה רוק, ריככה את אחיזתה בשרשרת. "בואי, מותק," פנתה אל נועה.
נועה, דמעות מטשטשות את עיניה, תפסה את ידה של אמה. אסף ניסה לומר משהו, אבל רות הניפה את ידה קלות לעברו, בתנועה של "עזוב". היא הובילה את בתה בין השולחנות, נעליה השטוחות השמיעו צליל רך על הרצפה. באולם שרר שקט מוחלט. מישהו ניסה למחוא כף, אך הצליל גווע מיד, כמו היסוס. אורלי נשארה קפואה, פיה פעור, המחרוזת מרצדת בכבדות על צווארה. הדלת נסגרה אחריהן.
מחוץ לאולם, אוויר הערב הקר קיבל את פניהן. היא עמדו תחת פנס הרחוב, אורות תל אביב נצנצו מרחוק. רות אחזה את נועה בידה, ולא דיברו. השרשרת נצצה על צווארה בזווית האור.
