אם יכולתי לחזור אחורה, לא הייתי חותמת על שום נייר אצל עורך הדין. אבל באותו רגע, כשישבתי במשרד ברחוב אבן גבירול בתל אביב, עם שני הילדים שלי לצדי, הרגשתי בטוחה. כי בסוף, מי עוד ידאג לי אם לא הם?
הרעיון נולד בארוחת שישי רגילה. עידו הגיע עם אשתו ושני הילדים הקטנים; שירה הגיעה לבד, כמו תמיד. אכלנו מרק עוף, אותו מרק שאני מכינה באותו סיר מזה שלושים ושתיים שנה, במטבח הישן ברמת אביב. אי שם בין הקינוח לקפה, עידו אמר: "אמא, דנה ואני דיברנו. אנחנו יודעים שהדירה של אבא שלך, אבל מתישהו יהיה צריך לחלק את הירושה. מס שבח, עורך דין, בירוקרטיה. אולי כדאי לסדר את זה כבר עכשיו, בינינו, בלי סיבוכים".
דנה, כלתי, הנהנה. לא הביטה בי ישירות, אבל באותו רגע חשבתי שזה מהמבוכה שבנושא.
הייתי בת שבעים ואחת. עבדתי כל חיי כתופרת – עשרים ושמונה שנה במפעל טקסטיל בחולון, ואחר כך בבית, עד שהראייה כבר לא הספיקה. הדירה, שלושה חדרים בקומה שנייה, הייתה כל מה שנשאר לי מבעלי אבנר. הוא מת לפני ארבע שנים, בשינה, בשקט, כאילו לא רצה להטריד אף אחד אפילו כשהוא מת. כך הוא חי כל חייו. כנראה הילדים ירשו ממנו את אותה תכונה, חשבתי אז – הם רוצים לסדר הכל בנחת, בלי מריבות.
"תגורי אצלנו, אמא", אמר עידו. "תשתמשי בחדר של תומר, הוא ממילא ישן תמיד עם אחיו הקטן. יהיה לך פינה משלך, שקט משלך. למה לך דירה כזאת גדולה לבד?"
התוכנית נשמעה די הגיונית, האמת. מוכרים את הדירה, מחלקים את הכסף שווה בשווה, כל ילד מקבל את החלק שלו, ואני עוברת לגור אצל הבן הבכור. שירה לקחה את החצי שלה מיד, אמרה שהיא צריכה לסגור הלוואה שהייתה לה על הרכב.
השבועות הראשונים אצל עידו היו אפילו נעימים. היה לי חדר קטן, עם טפט של דובונים, אבל לפחות היה שלי. דנה הביאה לי תה כל בוקר. הנכדים באו להגיד לילה טוב לפני השינה. הרגשתי מועילה ומטופלת גם יחד. חשבתי: עשיתי את הדבר הנכון. כאן אעביר בשלווה את מה שנשאר לי מהחיים.
הכל התחיל בדברים קטנים, כמעט בלי שהבחנתי. "אמא, תוכלי לאסוף את הילדים מהגן? לדנה יש ישיבה בעבודה". אחר כך: "אמא, כבר שאת מבשלת, תבשלי לכולם, אין טעם לבשל פעמיים". מאוחר יותר: "אמא, הכביסה כבר במכונה, אם תוכלי לתלות אותה".
אני מעולם לא סירבתי לשום דבר. בסוף גרתי תחת הגג שלהם. הרגשתי שאני צריכה להחזיר איכשהו. שזה הגיוני. שכך פועלות משפחות רגילות.
עד החודש השלישי כבר הייתי קמה כל יום בשש בבוקר להכין ארוחת בוקר לילדים. עשיתי את כל הקניות, בישלתי, ניקיתי את כל הדירה. גיהצתי גם את החולצות של עידו לעבודה. דנה חזרה מהעבודה שלה והתמתחה ישר על הספה. "תודה, אמא", אמרה בלי להרים עיניים מהטלפון.
באחד הימים ישבתי בחדר שלי והתחלתי לספור. לא כסף – שעות. עבדתי הרבה יותר משעבדתי במפעל. רק שאז, לפחות, שילמו לי על זה. עכשיו קיבלתי רק "תודה, אמא" ומיטה בחדר עם דובונים על הקיר.
התקשרתי לשירה. "הכל בסדר פה", אמרה מהר. "תשמעי, עכשיו אני לא יכולה לדבר, אני אתקשר אחר כך". היא לא התקשרה שוב.
ניסיתי לדבר ברצינות עם עידו. בחרתי אחר צהריים שדנה יצאה לחברה שלה. הוא ישב מולי במטבח, נראה עייף, עם עיגולים כהים מתחת לעיניים. עבד במשמרת כפולה כדי לשלם על שיפוץ האמבטיה בבית. "בני, אני מבינה שאני עוזרת, אבל אני מרגישה קצת כאילו…", התחלתי לומר.
"אמא, זה לא כל כך פשוט כמו שזה נראה", קטע אותי. שפשף את המצח בכף היד, במבוכה גלויה. "דנה אומרת שאנחנו צריכים יותר מקום בבית. הילדים גדלים מהר. תומר רוצה את החדר שלו בחזרה".
"אז לאן בדיוק אני אמורה ללכת?"
שתיקה מוחלטת. עידו בהה במשטח העבודה במטבח, בלי לומר מילה. ראיתי איך הוא הידק את הלסת, בדיוק כמו שאבנר היה עושה כשלא ידע מה לענות בעניין קשה.
"אולי… אולי תוכלי למצוא לך משהו קטן. סטודיו, למשל. בטוח שירה תשים קצת כסף בשביל זה".
שירה לא ענתה לטלפון באותו ערב. גם לא למחרת. כשסוף סוף ענתה, אחרי שבוע שלם, אמרה לי שהכסף מהדירה הלך כולו על ההלוואה, על הרכב החדש, על הוצאות דחופות שהיו לה. "אמא, אני עכשיו בעצמי בקושי מסתדרת כלכלית", לחשה בטלפון, ובקולה שמעתי בושה אמיתית. בושה עמוקה, של מישהי שיודעת בדיוק שהיא הכזיבה מישהו אחר אבל אין לה דרך לתקן את זה.
לא צעקתי אף פעם. גם לא בכיתי. פשוט ישבתי על המיטה בחדר מלא דובונים והבטתי מהחלון בעצי השקמה שהתחילו לפרוח ברחוב. נרות לבנים בולטים על רקע האפור האחיד של הבניין ממול. חשבתי הרבה על אבנר, איך הוא היה מביט בי אם ידע מה קורה. בתוכחה כלפיי? לא, אני לא חושבת. יותר בעצב אמיתי. כי כנראה גם הוא היה מאמין לשניהם בלי לפקפק. כי הם, בסוף, הילדים שלנו.
למחרת הלכתי ישר לשירותי הרווחה בעירייה. הפקידה שקיבלה אותי, בחורה צעירה למדי, בערך בגיל שירה, בדקה את המסמכים שלי בשקט ואמרה: "מגיעה לך זכאות לדיור ציבורי. אבל אני מזהירה אותך, רשימת ההמתנה ארוכה מאוד".
רשימת ההמתנה ארוכה. המשפט הזה נחרט לי בזיכרון לתמיד.
עברו שמונה חודשים. עברתי לגור בחדר ששכרתי אצל גברת מבוגרת, בשכונת התקווה, בקצה השני לגמרי של העיר. שילמתי את השכירות מהקצבה, ונשאר בדיוק כדי להסתדר כל חודש. עידו התקשר בימי שישי, תמיד בקצרה, כאילו הוא מסמן משימה ברשימה. שירה שלחה הודעות מדי פעם: לבבות, נשיקות, "אוהבת אותך אמא". אף אחד מהם לא הציע להחזיר לי אפילו שקל אחד מהכסף ההוא.
לא נטרתי טינה, או לפחות ניסיתי בכל הכוח מדי יום. חינכתי אותם הכי טוב שידעתי, עם כל הטעויות שלי. אבל לפעמים, בערבים, כשאני נשארת לבד לגמרי בחדר הזה שאינו שלי ושומעת את בעלת הבית מדברת עם החתול שלה מעבר לקיר, אני לא יכולה שלא לחשוב על הסיר הישן של המרק. הוא נשאר אצל עידו. אפילו לא עלה בדעתי לבקש אותו בחזרה.
זה נמשך שנה. יום אחד, בסוף ינואר, קיבלתי מכתב מהעירייה: דירה ציבורית התפנתה, שני חדרים בשכונת נווה שאנן. חתמתי על החוזה באותו שבוע, בלי לחכות לאישור של אף אחד. שלחתי הודעה קצרה לעידו ולשירה, רק לעדכן. עידו התקשר בו ביום, קול נסער: "אמא, למה לא סיפרת לנו שאת מגישה בקשה? היינו עוזרים".
"עזרתם כבר", אמרתי לו. "לקחתם את מה שהיה לי, וזה היה מספיק עזרה לחיים שלמים".
הוא שתק בטלפון. שמעתי אותו נושם.
בשבוע שאחרי, כשעברתי דירה, שכרתי משאית קטנה והעברתי את החפצים המעטים שנשארו לי. עידו הגיע בעצמו, בלי שהתקשרתי אליו, ועמד בפתח הדירה החדשה עם קרטון בידיים. "רציתי לעזור עם ההעברה", אמר. הבטתי בו רגע, ואז פתחתי את הדלת רחבה יותר ונתתי לו להניח את הקרטון על הרצפה. לא הזמנתי אותו לשבת.
"תגיד לדנה שאני מחכה לכסף על הדירה שמכרנו", אמרתי לו כשעמד לצאת. "לא הכל. רק את החלק שנשאר לי, שתשמור עליו בזמנו במקום להשקיע בשיפוץ האמבטיה שלכם. חמישים ושמונה אלף שקל. יש לי את חוזה החלוקה מהנוטריון, ואני הולכת להראות אותו לעורך דין השבוע".
עידו הביט בי כאילו ראה אותי בפעם הראשונה. לא ענה. יצא בלי מילה נוספת, והדלת נסגרה אחריו.
הדירה החדשה שלי קטנה, אבל יש לה מרפסת קטנה עם אדנית של נענע, ומטבח ששייך רק לי. אין בו דובונים על הקיר. קניתי סיר חדש, לא גדול כמו הישן, אבל מספיק בשבילי. פעם בשבוע אני מבשלת בו מרק, לא בשביל אף אחד חוץ ממני. את התיק עם חוזה הנוטריון וההתכתבויות עם הרווחה שמרתי במגירה, מוכן, ליד הטלפון שעליו כבר שמור המספר של עורכת הדין.
