הייתי בתורנות לילה כשגברת דגן חזרה בפעם השלישית לאותו מסדרון, עם אותה תיק ניילון לבן שהחזיקה כל הזמן קרוב לגוף כאילו מישהו עמד לקחת לה אותו. אני עובד כאח בכיר במחלקת טיפול נמרץ בבית חולים איכילוב כבר שמונה שנים, ודברים כאלה נשארים איתי גם אחרי המשמרת. את יובל שגיא הכרתי כמו שמכירים מטופל שנשאר אצלך שלושה חודשים – לא לפי השם על הצמיד, אלא לפי הקצב של הבוקר שלו, לפי איך הוא ביקש תמיד מים פושרים ולא קרים.
יובל היה בן שלושים וארבע, מכונאי רכב מנתניה עם סדנה קטנה ברחוב וייצמן, נשוי לענת שלוש שנים כשגילו שהיא בהיריון. הוא בא אלינו כבר בשלב מתקדם – גידול שהתפשט מהר יותר משום פרוגנוזה שנתנו לו הרופאים. שלושה חודשים, אמרו. ענת הייתה בחודש שישי אז.
אני זוכר את הערב שהיא סיפרה לי, בלי לדעת שאני כבר יודע חלק מהעניין, שיובל ביקש ממנה לשבת במרפסת של הבית שלהם בכפר יונה ושם הוא אמר לה שהוא רוצה לתרום את האיברים שלו כשהזמן יגיע. היא ביקשה ממנו לא לדבר על זה. הוא אמר לה שדווקא בגלל התינוקת הוא חייב לדבר על זה.
בערך שבועיים לפני שהוא נפטר, יובל ביקש ממני לקרוא לד"ר אבישי כהן, הרופא המטפל שלו, לשיחה ביניהם בלבד. זה קרה שלוש פעמים באותו שבוע. אני הבאתי לו כוסות מים, סגרתי את הדלת, וחיכיתי בחוץ עם עגלת התרופות כי המשמרת לא נעצרת בשביל אף אחד. פעם אחת שמעתי משפט אחד דרך הדלת שלא נסגרה עד הסוף: "תבטיח לי שהיא תקבל את זה רק אחרי." לא ידעתי מה "זה". חשבתי שזה עניין של צוואה, כספים, אולי מכתב.
יובל נפטר ביום שלישי בשעה ארבע ורבע לפנות בוקר, עם יד של ענת בתוך היד שלו. ראיתי את זה מהמסדרון דרך הזגוגית. אחר כך ד"ר כהן ישב איתה בחדר הקטן ליד המעלית וביקש ממנה לחתום על טפסי התרומה. היא חתמה כשהעיפרון רעד לה ביד. אני זוכר שהבאתי לה כוס תה כי זה מה שאני עושה — לא יכולתי לעשות בשבילה שום דבר אחר, אז הבאתי תה עם הרבה סוכר, כי ראיתי שהידיים שלה קפואות.
חשבתי שזהו, שהסיפור נגמר שם, ושאני צריך לחזור לתרופות של החולה בחדר 4. אבל אז ראיתי את ד"ר כהן רץ אחריה במסדרון, עם הפנים לבנות כמו הסדין על העגלה שלי, ומשהו מוחזק מאחורי הגב שלו. הוא אמר לה לחכות. היא הסתובבה. הוא הוציא מעטפה חומה, מקומטת בקצוות כאילו נגעו בה יותר מדי פעמים.
"יובל נתן לי את זה לפני שלושה שבועות," הוא אמר לה. "הוא השביע אותי שאתן לך את זה רק אחרי שהוא ילך."
לא נשארתי לראות מה כתוב שם — זה לא היה שלי לראות, ובכל מקרה עגלת התרופות של חדר 6 חיכתה. אבל שבוע אחרי זה ענת חזרה למחלקה, לא לבקר חולה, אלא לחפש אותי בקבלה. היא סיפרה לי מה היה במעטפה: לא צוואה, לא מכתב אהבה. מסמך מהעורך דין של יובל, שהוא הכין בסתר באותם ביקורים של ד"ר כהן — כי הוא לא רצה שהיא תדע לפני שהוא ילך, לא רצה שהיא תחיה בציפייה לזה כמו שחיכתה למותו.
במסמך היה כתוב שהוא העביר את חלקו בסדנה ברחוב וייצמן, וגם פוליסת ביטוח חיים על שם התינוקת ועל שמה, לחשבון נאמנות שהוא פתח בבנק הפועלים בלי לספר לה. שם היה גם דף אחד, בכתב יד שלו, לא לעורך דין ולא לרופא — לה. הוא כתב לה שהוא לא רוצה שהיא תנהל את הסדנה לבד מתוך חובה, ושהוא כבר דיבר עם אבי, השותף שלו במוסך, שיקנה ממנה את החלק שלו במחיר הוגן אם היא תרצה, כדי שיהיה לה הון פנוי לגדל את הבת שלהם בלי לדאוג.
ענת ישבה מולי בקפיטריה של בית החולים, עם הדף על השולחן בין כוס הקפה שלה לכוס התה שלי, וסיפרה לי שביום שני היא התקשרה לאבי. לא בכתה בטלפון, היא אמרה לי. דיברה איתו כמו שיובל היה מדבר על מכוניות — עובדתי, בלי דרמה. הם קבעו פגישה אצל עורך הדין ברחוב הרצל בנתניה, ותוך עשרה ימים אבי העביר לחשבון הנאמנות מאה ושמונים אלף שקל, וקיבל את חלקו של יובל בסדנה רשום על שמו בטאבו.
ענת לא שמרה את המפתחות של הסדנה. היא לקחה אותם באותו יום מהמגירה בבית ומסרה אותם לאבי במעטפה נפרדת, לא זו של יובל — מעטפה לבנה רגילה שקנתה בסופר של רמי לוי. אמרה לי שזה לא היה מעשה של כעס. היא רק לא רצתה לשלם ארנונה על מקום שהיא לא תיכנס אליו לעולם, ולא רצתה שהילדה תגדל וישאלו אותה למה אמא מחזיקה מוסך שהיא לא יודעת לנהל.
הכסף היא לא נגעה בו. הפקידה אותו בתוכנית חיסכון על שם התינוקת, שנקראה עדן, ונולדה שלושה שבועות אחרי שאבי חתם על ההסכם. אני יודע את זה כי ענת חזרה אלינו למחלקה עוד פעם אחת, כמעט שנה אחר כך, לא בשביל חולה ולא בשביל מסמכים — היא פשוט עברה ליד ובאה להראות לי תמונה של עדן בת השנה, יושבת על הרצפה במטבח בכפר יונה, עם עוגת יום הולדת שבור לה חתיכה גדולה מהצד.
לא אמרתי לה שום דבר חכם באותו רגע. הבאתי לה כוס מים פושרים כמו שיובל תמיד ביקש, כי זה מה שידעתי לעשות. היא חייכה, שמה את התמונה בחזרה בארנק, ואמרה שהיא צריכה לחזור כי החניה בבית החולים גובה לפי דקה ואין לה כח להתווכח עם השוער היום.
