רינה כהן מנתה קילומטרים לא במד המרחק, אלא על האצבעות — ארבע שעות וארבעים דקות, אם לא היו פקקים בכניסה לבאר שבע. נסעה בדרך הזאת כבר בפעם השבע־עשרה השנה, תמיד באותה יונדאי אקסנט ישנה, תמיד עם אותה תיק, ובו צנצנות מלפפונים חמוצים ועוגת גבינה עטופה במגבת מטבח כדי שלא תישבר.
הבן, איתמר, עבר מחיפה לבאר שבע לפני אחת־עשרה שנים. קודם התואר, אחר כך עבודה בחברת הייטק, ואחר כך מיכל — הכלה, שרינה חיבבה מהרגע הראשון, למרות שבהתחלה מיכל פחדה ממנה כמו מאש. ואז הגיעה הילדה. הנכדה, נועה, הייתה בת שש עכשיו וקראה לה "סבתא חיפה", כדי להבדיל בינה לבין הסבתא השנייה, זו שמאשדוד.
רינה עבדה כאחות בקופת חולים, במשרה חלקית, מאז שיצאה לפרישה מוקדמת מטעמי בריאות לפני שלוש שנים. היה לה זמן. יותר מדי זמן, כמו שאחותה, שולה, הייתה אומרת, ומעט מדי כסף כדי למלא את הזמן הזה במשהו חוץ מנסיעות לבאר שבע.
לא תמיד היה כך. בשנים הראשונות אחרי שאיתמר עבר, רינה הייתה מתקשרת כל יומיים, והבן ענה פחות ופחות, לזמן קצר יותר ויותר. "אמא, אני בעבודה". "אמא, נועה ישנה, אני אחזור אלייך". הוא לא חזר. רינה הייתה יושבת אז ליד החלון בדירה שלה בכרמל, מסתכלת על גן השעשועים ממול, על אותם נדנדות שעליהן פעם הניפה את איתמר, וחושבת שאולי הבן פשוט הפסיק להזדקק לה.
שולה הייתה אומרת: "תעזבי אותו. יש לו חיים משלו". רינה הנהנה, אבל לא הצליחה.
זה השתנה במרץ, לפני שנתיים. רינה נסעה לבאר שבע בלי להודיע מראש — משהו שמעולם לא עשתה, כי פחדה להיות מציקה. מצאה את איתמר במטבח, לבד, עם נועה בחיק, לילדה היה חום, מיכל הייתה בנסיעת עבודה באילת. הבן נראה כאילו לא ישן יומיים. רינה הורידה את המעיל, שטפה ידיים, בישלה מרק עוף ממה שמצאה במקרר, ונשארה שלושה ימים.
אף אחד לא ביקש ממנה את זה. אבל מאותו ביקור משהו השתחרר. איתמר התחיל להתקשר בעצמו, בלי סיבה, לפעמים רק כדי לספר שנועה למדה לרכוב על אופניים או שקידמו אותו בעבודה. מיכל התחילה לשלוח הודעות וואטסאפ עם מתכונים — שאלה איך רינה מכינה חמין, כי איתמר כל הזמן דיבר עליו.
בספטמבר השנה, ביום חמישי, רינה קיבלה שיחה בתשע בערב. המספר של איתמר.
"אמא, תבואי בסוף שבוע?" הוא שאל, וברקע נשמעה נועה צועקת משהו על ציור כלשהו.
"קרה משהו?"
"לא, לא קרה כלום. פשוט… מזמן לא היית. מיכל אופה עוגת תפוחים, נועה רוצה להראות לך שהיא כבר יודעת לקרוא."
רינה עמדה במטבח עם הטלפון באוזן והביטה בלוח השנה שהודבק על המקרר במגנט מאילת. סוף השבוע היה פנוי אצלה. תמיד היה פנוי.
"אני יוצאת בשבת בבוקר," אמרה.
בשבת, ברבע לשבע, ארזה בתא המטען עוגת גבינה, שתי צנצנות מלפפונים חמוצים וסוודר שסרגה לנועה, גדול במידה אחת, כי הילדה גדלה מהר יותר משהספיקה לסרוג. בתחנת הדלק ליד קיבוץ רוחמה שתתה קפה מהמכונה, מריר, בשבעה שקלים, ואכלה בורקס, כי לא הספיקה לאכול ארוחת בוקר.
לבאר שבע הגיעה ברבע לשתים עשרה. איתמר חיכה לפני הבניין, בלי מעיל, למרות שהיה קריר יחסית לספטמבר. פתח לה את דלת הרכב לפני שהספיקה לכבות את המנוע.
"נסעת הרבה זמן?"
"ארבע שעות וארבעים דקות. בלי פקקים."
נועה רצה מהכניסה בפיג'מה עם ציור של קיפודים, למרות שהייתה שעת צהריים, וקפצה על צווארה של רינה בעוצמה כזאת שהסבתא כמעט איבדה שיווי משקל ונאלצה להישען על הרכב.
"אני יודעת לקרוא! אני יודעת לקרוא ספר שלם על חפרפרת!"
"אז תקראי לי אותו אחרי הצהריים, טוב?"
מיכל עמדה בפתח עם כפפת תנור ביד, הריחה קינמון ותפוחים. חיבקה את רינה בקצרה, אבל חזק.
"עוד רבע שעה העוגה תהיה מוכנה. תיכנסי, אני אכין לך תה."
רינה התיישבה באותו מטבח שבו לפני שלוש שנים בישלה מרק עוף עם הנכדה החולה בחיק הבן. המטבח השתנה — אריחים חדשים, מקרר חדש — אבל הריח היה אותו ריח, ריח של בית שבו מישהו חיכה לה.
אחרי הארוחה נועה התיישבה בחיקה עם ספר על חפרפרת וקראה, הברה־הברה, נתקעת במילים הקשות יותר, ואיתמר עמד נשען על משקוף הדלת והביט בזה בשתיקה, עם הידיים בכיסי המכנסיים.
"את יודעת," אמר ברגע מסוים, כשנועה רצה להביא ספר נוסף, "לפעמים אני חושב שהייתי צריך להתקשר יותר. קודם."
רינה לא ענתה מיד. הניחה את כוס התה על התחתית.
"אתה מתקשר עכשיו. זה נחשב."
"זה לא שלא היה לי זמן. היה לי. פשוט… אדם חושב שאמא תמיד תהיה שם, אז הוא לא ממהר."
"אני כאן," אמרה רינה. "ארבע שעות וארבעים דקות מפה, אבל אני כאן."
בערב, כשנועה כבר ישנה ומיכל שטפה כלים, איתמר הוציא למרפסת שתי כוסות תה והם ישבו יחד, מביטים באורות השכונה. רינה הוציאה מהתיק פנקס קטן — אותן רשימות שניהלה במשך שנים, עם תאריכי ביקורים, המשקל של נועה בלידה, המילה הראשונה של הנכדה. הוסיפה: "14 בספטמבר — נועה קוראת משפטים שלמים. עוגת תפוחים. איתמר אמר שהוא צריך להתקשר יותר."
"מה את כותבת שם?" שאל הבן.
"שום דבר חשוב. הרגל ישן."
היא לא סיפרה לו שהפנקס הזה הוא הדבר היחיד שהחזיק אותה בחיים בשנים שבהן הטלפון שתק שבועות. לא הייתה צריכה. די היה בזה שישבו עכשיו זה לצד זה, בשקט שנקטע רק בנביחת כלב שכנים אי שם למטה וברעש הטלוויזיה מהדירה שמעבר לקיר.
ביום ראשון, לפני היציאה, נועה תחבה לידה של הסבתא ציור — בית, ארבע דמויות מחזיקות ידיים, וכיתוב בכתב ילדותי: "המשפחה שלי". רינה הכניסה את הדף לאותו תיק שבו הביאה את עוגת הגבינה, ריק עכשיו.
"תתקשרי כשתגיעי," אמר איתמר, מחזיק את דלת הרכב פתוחה.
"אתקשר."
והיא התקשרה, ארבע שעות וארבעים דקות אחר כך, מהחניה מתחת לבניין שלה בכרמל, מביטה באותן נדנדות שעליהן פעם הניפה את בנה. אמרה רק שהגיעה בשלום, שהדרך הייתה פנויה, שנתראה בעוד שבועיים. הניחה את הטלפון, לקחה את הציור של נועה ותלתה אותו במגנט מאילת ליד לוח השנה, במקום שבו תוכל לראות אותו כל בוקר, כשהיא מכינה לעצמה קפה לפני יום שעדיין ריק.
