הוא לא נופל, אבא. מישהו גונב ממנה את החיים.

יואב דרור התיישב על הספסל מול טיילת הרצליה, כוס קרטיב תות נמסה לו ביד. הים היה חלק, כמעט פלסטי. יום ראשון אחר הצהריים, שמש של אוקטובר.

נוגה הקטנה ישבה לצדו, גבה אל המים, משקפי שמש כהים מכסים את עיניה. לידה נחו שני קביים מאלומיניום.

"אבא, כבר ערב?" שאלה.

"לא, מותק. רק התקרר קצת."

היא הנהנה, לא משוכנעת. יואב לא סיפר לה שהשעה בקושי ארבע. היא הפסיקה להבחין בין אור לחושך לפני שלושה חודשים, וכל שבוע הגוף שלה נחלש עוד קצת. הרופאים באיכילוב קראו לזה "תסמונת נדירה". עשרים ושש אלף שקל על בדיקות, ובסוף אמרו: אין אבחנה, אין פרוטוקול. תחכו.

הארטיק נזל על אצבעותיו. יואב זרק את המקל לפח, וכשראה שהחטיא, ילד כבן תשע ניגש בשקט, הרים את המקל והשליך אותו. הילד החזיק שק בד מלא בקבוקי פלסטיק ריקים. הפנים שלו היו מרוחות בלכלוך, חולצת בית"ר קרועה בכתף.

"הילדה שלך לא חולה," אמר הילד.

יואב הרים גבה. "סליחה?"

הילד הצביע לעבר נוגה. "היא לא חולה. מישהו מוציא ממנה משהו."

"מה אתה מדבר?"

"ככה," אמר הילד. "כמו לנקז."

נוגה הפנתה את ראשה לעבר הקול. "אבא?"

"הכל בסדר, חמודה. חכה רגע."

יואב קם לאט. "מי אמר לך את זה?"

"ראיתי את זה פעם."

"איפה?"

הילד הביט סביבו, ואז לקח צעד לאחור. "בבית של הדודה שלי. בבת ים. היא עבדה במרפאה פרטית של איזו רופאה. היה שם ילד—בדיוק כמו זאת."

יואב הרגיש איך הקור של הגלידה הופך לקור בחזה.

"מה קרה לילד הזה?"

הילד משך בכתפיו. "נעלם."

יואב התכופף לגובה העיניים של הילד. "מי עשה לו את זה?"

הילד הצביע לעבר החניון שמעבר לכביש, לעבר ג'יפ שחור עם וילונות מושחרים.

"אישה אחת," אמר. "אמא שלו. היא באה כל שבוע, לקחה משהו. ככה הג'יפ שלה היה."

הג'יפ השחור עמד ריק. אשתו של יואב נסעה ברכב זהה בדיוק.

"איך קוראים לאימא הזאת?" שאל יואב.

הילד ניער את הראש. "לא יודע. אבל היא נראתה כמו זאת שבאה אליכם ביום חמישי עם עוגת גבינה."

יואב עצר את הנשימה. ביום חמישי האחרון, אשתו ליאת הגיעה הביתה מוקדם מהעבודה במרפאה האסתטית שלה. היא אפתה עוגת גבינה. נוגה אכלה פרוסה אחת, והתמוטטה באמצע הסלון.

"תגיד," יואב הוציא שטר של חמישים שקל מהכיס. "אולי ראית משהו ספציפי? חפץ? תנועה?"

הילד לקח את השטר בלי להתבונן בו. "היא החזיקה צמיד. לא רגיל. עבה, עם חרוזים קטנים שהאירו. כל פעם שהילד נרדם, היא שמה לו אותו על היד."

יואב הכיר את הצמיד הזה. ליאת קנתה אותו בסדנת תכשיטים בצפת לפני שנה, והתחילה לענוד אותו רק לאחרונה. היא אמרה שזה "צמיד מגן". יומיים אחרי שהיא ענדה אותו בפעם הראשונה, נוגה התעוררה בלילה בצרחות.

"תודה," יואב גמגם לעבר הילד, והסתובב לנוגה.

היא ישבה בשקט מוחלט. הראש שלה נטה הצידה, כאילו מישהו כיבה לה מתג.

"נוגה? מותק?"

היא פלטה אנחה קטנה, חלושה. יואב אסף אותה ואת הקביים, ורץ לעבר האוטו. כשהוא חגר אותה במושב האחורי, ראה שהצמיד של ליאת מוטל על הרצפה, מתחת לתיק של הילדה. חרוז אחד האיר באור כחלחל חלש, כמו לד של מכשיר.

הוא אסף את הצמיד בזהירות, עטף אותו בבד מיקרופייבר מהבגאז', והכניס לכיס הפנימי של המעיל.

בדרך הביתה, נוגה התאוששה מעט. היא ישבה מאחור, נשמה בצורה לא סדירה, ודקלמה שיר שלמדה בגן.

"מה נוגה רוצה?" שאל יואב ליתר ביטחון.

היא לא ענתה, פשוט המשיכה לדקלם.

הוא עצר מול ביתם ברעננה. ראה את האור במטבח דולק. ליאת כבר בבית.

יואב נשם עמוק ושאל את נוגה: "חמודה, מתי אמא שמה לך את הצמיד שלה?"

הילדה עצרה לרגע. "היא לא שמה. היא אמרה שזה סוד. בלילה, כשאני ישנה, היא באה לנשום איתי."

"לנשום איתך?"

"כן. היא מניחה את הצמיד ליד הפנים שלי. ואז היא נושמת עמוק-עמוק. כשהיא נושפת, לי קר."

יואב הרגיש את הדם עולה לו לרקות. "וזה קורה הרבה?"

"כל לילה."

הוא השעין את ראשו על ההגה, ספר עד חמש.

"תמתיני לי כאן רגע, מותק. אבא צריך לדבר עם אמא."

הוא נכנס הביתה. ליאת עמדה במטבח, מגישה קפה נמס בכוס זכוכית. ענדה שרשרת דקה מזהב לבן, והצמיד לא היה על היד שלה.

"שאלתי את נוגה על הנשימות בלילה," אמר יואב. בלי הקדמות.

ליאת קפאה. "על מה אתה מדבר?"

"על הצמיד שלך, ליאת. על זה שאת מניחה אותו ליד הפנים שלה ונושמת, והיא קופאת מבפנים."

"יואב, אני לא יודעת מה נוגה המציאה—"

"מצאתי אותו באוטו," הוא הוציא את הצמיד עטוף הבד. "הוא זוהר. אני לא יודע באיזה כישוף או באיזו מכונה השתמשת, אבל אני יודע שמהיום שנוגה התחילה לאבד ראייה, את קיבלת קידום. פתאום את נראית צעירה בעשר שנים. פתאום את ישנה עד שמונה בבוקר."

ליאת נשענה לאחור על השיש. "תפסיק."

"לא. תראי לי מה קרה לילד בבת ים."

היא החווירה. העיניים שלה התרוצצו בחדר.

"מאיפה אתה יודע—"

"תראי לי."

היא שלפה מכיס החלוק הלבן טלפון נייד, הקישה קוד, והפנתה את המסך אליו. סרטון קצר, מצלמת אבטחה של מרפאה אסתטית. יואב ראה מכשיר שנראה כמו מכשיר לייזר ביתי, מחובר לאלקטרודות. על המיטה שכב ילד כבן שבע, לא זז, מחובר לצמיד דומה.

"זה טיפול חדשני," ליאת ניסתה. "זה מעביר אנרגיה. החיים שלי היו גמורים, יואב. אכלתי משככי כאבים כל יום. הרופא אמר שאולי לא אשרוד את השנה. הילד ההוא היה במצב סופני. לקחתי ממנו רק שוליים. והילדה…"

"נוגה," יואב השלים.

"הצמיד רק מחזק אותי. לא מזיק—"

באותו רגע נשמעה צפירת רכב ארוכה מהרחוב. יואב הביט מבעד לחלון וראה את הג'יפ השחור של ליאת חונה בדיוק מול הבית, פנסי החירום מהבהבים. הוא לא השאיר את נוגה באוטו.

הוא רץ החוצה. דלת הנוסע מאחור הייתה פתוחה. נוגה נעלמה.

"ליאת!" צעק.

היא יצאה אל המדרגה, חיוורת כמו סיד.

"איפה היא?"

יואב ראה דמות קטנה מדדה לעבר חניון השכונה, נעה לאט בעזרת הקביים. היא הולכת לעבר הג'יפ השחור.

"נוגה, עצרי!"

הילדה לא הסתובבה. היא צעדה מכנית, כמו בובה על חוט.

יואב רץ, אבל הדמות של ליאת חלפה על פניו. היא הגיעה אל הג'יפ, פתחה את תא המטען, ושלפה ממנו מזוודת אלומיניום. נוגה עצרה חמישה מטר ממנה, עומדת דום.

"אתה רוצה לדעת מה קרה לילד?" ליאת צעקה לעברו. "הוא נרפא. חודשיים אחרי שהפסקתי לטפל בו, הוא נרפא לגמרי. עכשיו הוא משחק כדורגל. הבעיה היא לא בלקיחת האנרגיה, יואב. הבעיה היא לעצור בזמן."

היא פתחה את המזוודה. בפנים לא היה צמיד, אלא מכשיר דמוי לוח אם קטן, עם אלקטרודות מנצנצות.

"הצמיד הוא מד טיפש," אמרה. "הטעינה האמיתית היא ישירה. מהילד למבוגר."

יואב קפא. "את רוצה לעשות לה טעינה ישירה?"

"אם לא אטען אותה לגמרי, המערכת שלי קורסת. שלושה חודשים אני מושכת. היא כבר לא תראה. מה אכפת לך אם היא תהיה חלשה עוד חצי שנה, ואני אשרוד?"

היא התקדמה לעבר נוגה, האלקטרודות בידה.

יואב זינק. הוא תפס את האלקטרודות, משך אותן בחוזקה. החוט נקרע. ליאת צרחה.

ואז קרה דבר מוזר.

המכשיר במזוודה החל לזמזם. נוגה נפלה על ברכיה. יואב רץ אליה, החזיק אותה. היא רעדה.

ליאת נשענה על הג'יפ, לופתת את החזה.

"עצרת את המעגל," לחשה. "עכשיו זה חוזר."

במשך שתי דקות, הגוף של ליאת רעד בטלטלות. נוגה נרגעה. יואב החזיק אותה, ליטף את שערה, והיא לחשה: "אבא, אני רואה אור."

הוא נשא את מבטו וראה את ליאת צונחת אל המדרכה, גופה מתקמר לאחור בפעם האחרונה, ואז נרפה.

אמבולנס הגיע אחרי עשר דקות. הפרמדיק אמר שהלב. מתח נפשי.

יואב ישב על המדרכה, נוגה בזרועותיו. השמש שקעה. הילדה הרימה את ראשה, הסתכלה ישר לעבר הים הכתום, ואמרה: "אבא, אני רואה את האש."

היא התכוונה לשקיעה.

יואב חיבק אותה. הוא לא תיקן אותה.