הם קראו לי אבא

נדב ישב לבדו במשרד שבקומה העליונה של הווילה בקיסריה. השעה הייתה אחת־עשרה ורבע בלילה. דרך חלונות הזכוכית הענקיים נשקף הים השחור, אבל נדב לא הביט בו. מבטו היה נעוץ בתקרה, בדיוק כמו כל לילה בשלוש השנים האחרונות, מאז פיצוץ מטען החבלה שהחריב את הרכב שלו והשאיר אותו בכיסא גלגלים.

הוא איבד הכול באותו ערב. את השליטה על הרגליים. את היכולת ללכת. ואת האישה שאהב.

תמר נעלמה בלי מילה. באותו לילה נפרדו. היא אמרה שיש לה משהו חשוב לספר לו, משהו שישנה את חייהם. אבל למחרת בבוקר, כשיצא אליה לפגישה, התפוצץ הרכב. כשהוא התעורר בבית החולים, היא כבר לא הייתה. איש לא ראה אותה מאז. נדב היה משוכנע שהיא עזבה. לא יכלה לשאת את המחשבה לחיות עם אדם משותק. שלוש שנים הוא שכנע את עצמו שהיא פחדנית. ושהוא שונא אותה. ובכל זאת, מדי לילה, חיכה לה.

יוסי, ראש האבטחה, דפק בדלת ונכנס בלי לחכות לתשובה. פניו היו חיוורות.

"נדב."

"מה?"

"יש פה מישהי בשער. אישה. עם שני ילדים."

נדב סובב את הכיסא באיטיות.

"מי?"

יוסי גמגם. "תמר. תמר לוי."

האוויר נגמר בחדר. נדב שמע את המילים אבל לא הצליח להבין אותן. תוך דקה היא עמדה מולו, בסלון הגדול, עם נברשות הקריסטל ועם שטיחי המשי. שומריו של נדב ניצבו מסביב, ידיהם צמודות לאקדחים. אבל הוא ראה רק אותה.

היא הייתה רזה יותר. פניה נחרכו. שיערה הכהה אסוף בקוקו רפוי. ועיניה היו עדיין הירוקות העזות שזכר. לידה עמדו שני ילדים קטנים.

שניהם בחולצות לבנות.

שניהם בלונדיניים.

שניהם הביטו בו.

ושניהם נשאו עיניים אפורות־כסופות, בדיוק כמו עיניו של נדב.

"תמר." השם יצא מפיו כמו פצע.

היא נרעדה. אחד הילדים לחש, "אמא?" והשני עשה צעד קטן קדימה. "אתה אבא?"

נדב הרגיש את החזה שלו נסדק. שלוש שנים אימן את עצמו לא להגיב. לא לכאב, לא לבגידה, לא לפחד. אבל הילד הזה שבר הכול.

"תמר. תעני לי."

היא בלעה רוק. "אני לא יודעת."

"את לא יודעת?"

"נדב… לא ידעתי אם אתה חי. אמרו לי שמת בתאונה. אבא שלך…"

"אבא שלי מת לפני ארבע שנים."

תמר נשמה עמוק. "הוא לא מת. הוא זה ששלח אותי להעלים. הוא אמר שאם אחזור, הוא יהרוג אותך."

נדב קפא. אביו, חיים בן דוד, היה בונה האימפריה. גם אחרי מותו כביכול, הצל שלו עדיין ריחף מעל הכול. אבל לשמוע שהוא חי, ושהוא איים על תמר – זה היה כמו מטען חבלה שני.

"למה?"

"כי גיליתי שאני בהריון. עם תאומים. הוא לא רצה יורשים לידך."

היא שלפה מטפחת קטנה ונתנה לו תמונה. שני תינוקות, צמיד של בית חולים, ומסמך לידה. השם של נדב היה רשום כאב.

"הם בני שלוש. יואב ואיתי."

הוא הביט בילדים. יואב, הגבוה, החזיק ארנב קטן. איתי הסתתר מאחורי אמו.

נדב הרגיש משהו זר בגוף. תקווה. הוא פחד ממנה יותר מכל.

"בדיקת DNA," אמר. "עכשיו."

"אני יודעת."

"את ידעת שאני חי?"

"לא. עד לפני חודש. ראיתי כתבה עליך בעיתון כלכלי. כמעט התעלפתי."

"למה חזרת?"

תמר הביטה בילדים. "כי מגיע להם להכיר אבא."

בדיוק אז צלצל הטלפון של יוסי. הוא ענה, הקשיב, והפנים שלו השחירו.

"נדב, מישהו עקב אחריהם. יש רכבים בשער האחורי. כחמישה עשר איש."

האורות כבו.

כל הווילה שקעה בחשכה. זכוכית התנפצה בקומה התחתונה. ירייה, עוד ירייה. יואב ואיתי צרחו. נדב לחץ על לוח הבקרה בכיסא הגלגלים. הכיסא התקדם קדימה בחרישיות, נעצר בין תמר למסדרון. למרות השיתוק, הוא נראה כמו האדם המסוכן בחדר.

"תמר, מאחוריי. עכשיו."

"אתה לא יכול להגן עלינו."

"אני לא צריך רגליים בשביל זה."

דלת הסלון התנפצה פנימה. שלושה גברים רעולי פנים הסתערו פנימה, אקדחים שלופים. מאחוריהם, בדלת, הופיעה דמות גבוהה – חיים בן דוד. אביו.

הוא נראה זקן יותר, עיניו קרות כקרח.

"נדב, בני. תן לי את הילדים."

"הם לא שלך."

"הם הדם שלי. לא אתן לך לגדל אותם כמו שצריך. אישה חלשה, כסא גלגלים – אתה חושב שתספיק?"

יוסי וצוות האבטחה ירו. קרב יריות קצר מילא את החדר בעשן. נדב לחץ על כפתור קטן בצד הכיסא – לוחית פלדה דקה נשלפה והגנה על גופם. אחד השומרים נפגע. יואב החל לבכות. תמר החזיקה את שניהם בכוח.

חיים צחק. "תמיד חשבת שתהיה קשוח, אבל בפנים אתה עדיין ילד."

נדב לא ענה. הוא לחץ על כפתור נוסף. החדר התמלא גז מדמיע. תוך שלוש שניות, כל הפולשים התחילו להשתעל ולהתעוור. חיים ניסה לירות, אבל נדב כבר התגלגל הצידה ותפס אקדח מידו של שומר פצוע. ירייה אחת – ברך שמאל של אביו התפוצצה. חיים נפל בצעקה.

האבטחה השתלטה על השאר. אורות חירום נדלקו. חיים שכב על הרצפה, מדמם. נדב התקרב.

"אתה לא תגע בילדים שלי לעולם. עכשיו אתה באמת מת – בשבילי."

הוא סימן ליוסי. "תזעיק משטרה. והפעם, תוודא שהסיפור ייסגר."

שעה לאחר מכן, השקט חזר. תמר ישבה על הספה, רועדת. יואב ואיתי נרדמו על ברכיה. נדב התגלגל אליהם. הוא הביט בפניהם הקטנות, בתווי הפנים שהיו העתק מדויק של פניו שלו בילדות.

"הם שלי," לחש.

"כן." תמר חייכה חיוך רטוב מדמעות.

יואב פקח עין אחת. "אבא?"

נדב הרגיש גוש בגרון. "כן, יואב."

הילד הושיט יד קטנה ונגע בזרועו. "אבא."

נדב עצם עיניים. בפעם הראשונה מזה שלוש שנים, הוא הרשה לעצמו לנשום.