— יאללה, תגידי לי שאת צוחקת.
המבט של יעל ננעץ באישה שעמדה ליד ויטרינת היהלומים. שמלת הטורקיז שלה, זו עם חגורת המותן המוזהבת, התנפנפה קלות כשהסתובבה לעבר איתמר, שהיה עסוק בלשלוף את הארנק מהג'קט הלבן שלו.
— אני לא צוחקת. זו היא. מהפקולטה.
איתמר הרים גבה. הפקולטה? הבחורה שמולם, בז'קט פשתן שזוף וג'ינס כהה, נראתה יותר כמו סטודנטית לתואר שני שאיחרה להגיש עבודה — לא מישהי שאמורה להסתובב בבוטיק יוקרה ברחוב דיזנגוף בשעת צהריים של יום חמישי. השעון שלה, אגב, היה פטק פיליפ ישן — איתמר קלט את זה מיד. לא מעט אנשים נכנסים לחנות הזו עם שעונים נוצצים, אבל את הפטק הזה הוא זיהה מהעבודה הקודמת שלו בבית המכירות. הדגם הזה עולה כמו דירת שלושה חדרים בהדר יוסף.
— מה היא עשתה לך? שאל איתמר בשקט.
— כלום. פשוט הייתה אחות של מישהי שהכרתי. בחיים לא היה לה גרוש, עבדה במלצרות כל התואר. לא מבינה איך היא מרשה לעצמה להיכנס לפה בכלל.
יעל חייכה חיוך קטן ומתוח, כזה שמסמן ניצחון קטן עוד לפני שהקרב התחיל. היא לקחה את איתמר בזרועו וניגשה ישירות אל הדלפק, בדיוק מול האישה בז'קט הפשתן.
— אילנה? ואוו, באמת שאף פעם לא חשבתי לפגוש אותך פה. זה מקום די יקר לאנשים שמרוויחים משכורת מינימום, לא?
האישה — אילנה — הרימה את הראש. עיניה היו כהות, רגועות. היא לא הזיזה אף שריר בפנים, כאילו המילים של יעל נחתו על שכבת צמר גפן עבה. אצבעותיה נשארו שלובות על הדלפק, ליד מגש קטיפה קטן ועליו טבעת בודדת עם יהלום נדיר בגוון כחלחל.
— שלום, יעל. עבר הרבה זמן, השיבה אילנה בקול שקט.
— שמעתי שהתחתנת עם איזה טבח מאיזה מושב ליד נתניה. מה, עברתם לגור בצריף? צחקוק קטן פרץ מיעל והיא לחצה את זרועו של איתמר. — מכירה את איתמר, בעלי. סמנכ"ל בחברת הנדל"ן הכי גדולה במרכז. אנחנו בדיוק בחרנו את הטבעת לאירוסין של אחותו.
איתמר הנהן באי נוחות. הוא בחן את אילנה, את היציבות שלה. משהו בתחושת הבטן שלו צעק לו שהסיטואציה הזו עומדת להתהפך.
— אני שמחה בשבילך, אמרה אילנה. הקול שלה עדיין לא התרומם. — אתם מוזמנים להמשיך. אל תתנו לי להפריע.
— להפריע? ממש לא. רציתי רק להגיד שלום, אולי להזכיר לך שאנשים כמוני — וכמוך — מרגישים את ההבדל גם כשהם עומדים באותה חנות.
איתמר נשף לאט. הוא שלף כרטיס אשראי שחור, תוך שהוא מסנן לעבר יעל: — די, תעזבי אותה. בואי ניגש למוכר.
בדיוק באותו רגע נפתחה הדלת האחורית של הבוטיק. גבר בחליפה מחויטת בצבע פחם, עם תג מוזהב ועליו הכיתוב "אוצר ראשי — בוטיק שהם", צעד במהירות לעבר הדלפק. עיניו חיפשו מישהי. הוא חלף על פני יעל ואיתמר בלי להאט, בלי להפנות מבט, וכשהגיע לאילנה — עצר. גופו התכופף קלות קדימה במחווה של הכנעה מקצועית.
— גברת אילנה, סליחה, לא ידעתי שכבר הגעת. הכל מוכן לבדיקה הפרטית שלך. הקולקציה שהזמנת מאוסטריה נחתה הבוקר, שלושים ושבעה פריטים. עשרים ושלושה מהם הם גרסאות יחידניות. אם תרצי, אפשר להתחיל בחדר הפנימי מיד.
האוויר בחנות קפא.
ידיה של יעל, שעד לפני רגע שיחקו בשרשרת הזהב שעל צווארה, נעצרו באמצע התנועה. אצבעותיה התחילו לרעוד קלות, והיא הסתירה אותן מאחורי הגב. הצבע בפניה התחלף מורדרד ללבן גיר.
איתמר הרגיש את הדם עוזב גם לו את הפנים. הקולקציה מאוסטריה. הוא מכיר את הסיפור הזה — רק לפני חודשיים כתבו על זה בכל המדורים הכלכליים. מישהי, אשת עסקים צעירה, רכשה את כל תכולת התערוכה הפרטית של משפחת ויינברגר מגראץ. יהלומים כחולים, חמישה עשר מיליון יורו בעסקה אחת. הקונה נשארה אנונימית. עד עכשיו.
— תודה, רפי, ענתה אילנה ברוגע. — רק רגע אחד, אני עוד מסיימת פה.
היא הפנתה את מבטה אל יעל. העיניים הכהות האלה — עכשיו איתמר ראה מה מסתתר מאחוריהן. לא התנשאות, לא כעס. פשוט… אדישות מוחלטת. כמו שאדם מביט בחפץ חסר ערך.
— אני מקווה שתמצאי משהו יפה לאחות של איתמר, אמרה אילנה. — הטבעות הכחולות האלה, אגב — לא יודעת אם יעניין אותך, אבל אני עיצבתי אותן בעצמי. הסטודיו שלי במגדלי עזריאלי. אולי יום אחד תקפצו לבקר. אם תמצאו זמן.
החיוך הקטן של יעל נעלם לגמרי. השפתיים שלה התכווצו לקו דקיק, חסר צבע. היא ניסתה לומר משהו, לפלוט איזו תשובה, אבל הגרון שלה סירב לשתף פעולה. מולה עמדה האישה שלפני דקה כינתה "מלצרית מסכנה" — והאישה הזו פשוט עיצבה תכשיט ששווה משכורת שנתית שלה.
איתמר, שהבין סוף סוף את גודל המבוכה, לקח את יעל במרפק. — תודה, בהצלחה, בואי, אנחנו חייבים לזוז, מלמל לעבר אילנה וכמעט גרר את אשתו לעבר היציאה. רגלו של יעל נתקלה ברגלית של כיסא, היא מעדה קלות אבל לא עצרה. בחוץ, באמצע המדרכה, שמש הצהריים הכה על פניה הלבנות.
— איך לא ידעת?? תפסתי ממנה מרחק! מה, לא יכולת להגיד לי מי זאת??
איתמר שתק. הם עמדו שם דקה שלמה. גבר בחולצת פסים עקף אותם עם כלוב קטן ובו כלב פקינז. אוטובוס שחון צפר ברחוב. ויעל, לראשונה מאז שהכיר אותה, נראתה קטנה.
בתוך החנות, אילנה לא מיהרה. היא הרימה את טבעת היהלום הכחול, בחנה אותה באור, ואז הניחה אותה בחזרה על הקטיפה. רפי, האוצר הראשי, חיכה בשקט. היד שלו עוד הייתה מונחת על ידית דלת החדר הפנימי.
— רפי, תגיד לי, שאלה אילנה בלי להביט בו, — מי היו הלקוחות האחרים האלה?
— הזוג שבדיוק יצא? הגבר השאיר כרטיס ביקור, מחלקת שיווק ב"אזורים". אשתו ביקשה לראות כמה טבעות אירוסין… אבל היא התעקשה רק על פריטים מהקו הזול. אולי חסכו בתקציב.
אילנה הנהנה. — תוריד להם עשרים אחוז, בשקט. שלא ידעו ממי. תשלח להם הודעה בעוד שעתיים, שתגיד שהייתה טעות במערכת ושהטבעת הכחולה נמצאת במבצע. שתגיעו אליהם עד הביתה.
רפי מצמץ. — גברת אילנה, את בטוחה? אחרי מה שהיא אמרה לך…
— אני לא עושה את זה בשבילה. היא הביטה שוב בטבעת. — יש לה בעל שלא בטוח שהוא אוהב אותה, ואת זה ראיתי בלי שהוא יגיד מילה. היא תצטרך את הטבעת הזו עוד הרבה זמן. אולי כל החיים.
היא קמה, אספה את תיק העור השחור שלה, ופסעה לעבר החדר הפנימי, שם המתינו שלושים ושבעה תכשיטים באור צהריים רך שסונן מבעד לווילונות.
— תביא לי תה צמחים, רפי, הוסיפה מעבר לכתף. — מנטה. בלי סוכר.
